ההורים שלי לא מאמינים בי

הייתי ילדה רעה, רעה מאד, התנהגתי זוועה מכל הבחינות! והבית ספר בחר להעיף אותי. בסופו של דבר אחרי חודשיים וחצי בבית, חזרתי לבית ספר על תנאי, וכשחזרתי לבית ספר השתניתי. לא כי זה על תנאי אלא כי באמת רציתי! נהייתי ילדה אחרת, יותר חסידית, פחות מופרעת ויותר בכיתה, עד כאן הכל טוב ויפה. הבעיה היא ההורים שלי, מאז שהעיפו אותי, (ואולי לפני אבל אז זה יותר התחזק), הם לא מאמינים לי לכלום! לא לאיפה אני נמצאת ולא למה שאני עושה, גם כשהם רואים בעיניים שלהם שאני לומדת וגם כשהמורה אומרת להם, הם פשוט לא מאמינים, הם בטוחים שאני רק רוצה לצער אותם ושאני ממש נערה בסיכון. כמה שאני אסביר הם לא יאמינו לי שתפסתי את עצמי. ב"ה זה לא מונע ממני להתקדם, ורוב הזמן אני בכלל לא מתייחסת, וכשאחרים שמים לב לזה אני אומרת שלא אכפת לי. אבל באיזשהו מקום זה צובט לי בלב, אואו צובט שפשוט לפעמים עולה לי מחשבה של ילדה, שכדי שלא יחשבו סתם אני באמת אהיה כמו שהם חושבים.. אין שום דרך לקנות את האמון שלהם בי בחזרה, ואני אומרת את זה כי גם אח שלי באותה סיטואציה וכבר הרבה שנים.. יודעת שלשנות אותם זה בלתי אפשרי, אבל השאלה שלי מה אני משנה בעצמי כדי לחיות עם זה בלי להיפגע כל פעם מחדש?

ואוו, איזו הרגשה מדהימה זאת להצליח לתקן ולעשות כזה תהליך מדהים של תשובה! להתגבר ולעלות על הדרך הנכונה!

מצד שני, כמה זה יכול להיות לא פשוט כשדווקא ההורים לא מסוגלים לראות ולהבין את העומק והאמת של התהליך הזה וממשיכים לתת יחס כאילו את במקומות שמזמן את כבר לא שם.
מתוך ההבנה שלך שבלתי אפשרי לשנות אותם, ומתוך השאלה הכל כך נכונה – "מה אני משנה בעצמי כדי לחיות עם זה בלי להיפגע כל פעם מחדש", אקח את שאלתך עוד צעד קדימה:

איך אני הופכת את חוסר האמון שלהם למנוף עבורי, שמרומם אותי עוד יותר ורק גורם לי להתחזק יותר ויותר!

אתן לך שני כלים:
א. מהות ותפקוד.
ב. ציפייה.

הם לא מצליחים לבטא את ה'מהות'
קשר בין הורים לילדים קיים בשני מישורים:

המישור הגלוי – התפקוד
והמישור הסמוי – המהות.

במהות הורים וילדים הם אחד. יש אחדות בניכם, אמון מוחלט, סנכרון מושלם, הם יודעים בדיוק מי את ומעריכים אותך תמיד- ללא שום תנאי, וללא שום קשר לתפקוד שלך, פשוט כי את חלק מהם.
אם הם היו מצליחים להביא את זה ברמת התפקוד – זה היה נהדר וגם…
לא אנושי.
כי מה לעשות, כולנו כאן כדי לתקן.
לתקן את התפקוד כמובן… כי המהות שלנו מתוקנת.
ואז יכול להיווצר מצב שדווקא הם, שהכי שמחים בדרך שעשית ובחרת, דווקא הם – לא מצליחים לבטא את המקום האמיתי והעמוק ונשארים בתפקוד שמצער אותך ועלול לאיים לגרום לך ח"ו להיחלש.

איך מתמודדים עם זה?
כאן מילת המפתח היא: ציפיה.
הקושי שאת מתארת הוא בעצם קושי של ההורים שלך לראות אותך כפי שאת באמת ולהעריך אותך מאוד על כך. וכנ"ל לגבי אחיך. יש להם קושי, ואת מבינה שהם לא ישתנו, וזה המקום שלהם כרגע, ברמת התפקוד.

ותפקידך:

א. להמשיך להאמין בעצמך, לכבד את מקומך האמיתי – את יודעת שהוא טוב גם כשהם ברמת התפקוד לא נותנים לך אישור על זה.
ב. להשלים עם העובדה שיש פער בין המהות לתפקוד שלהם כלפייך, ולהפסיק לצפות מהם לדבר שהם לא מסוגלים לו. ציפייה שמביאה לצער וכאב. לשחרר את התלות שלך באישור שלהם.
נשמע כביכול "לא אנושי" שילד יצליח להיות מאושר בלי האישור של ההורים לכך שהוא טוב.. אבל האמת היא שבהרבה מקרים, ההורים, למרות כל הרצון הטוב שקיים להם בפנים, לא מצליחים להביע את עומק החיבור שקיים אצלם לילדם האהוב ויש פער בין מה שקיים בפנים לאיך שהם מתנהגים ומביאים בחוץ.

החכמה היא:
א. להאמין שהחיבור הבריא להורים קיים תמיד – בעומק, גם כשאינו מקבל ביטוי על פני השטח
ב. לקבל את העובדה שהקושי הוא אצל ההורים ולא אצלך – (וזה נשמע שברור לך)
ג. להפסיק לצפות לקבל מההורים את התפקוד הרצוי,

אבל לא באופן שזה ייאש וימשוך למטה – כי שם עדיין יש ציפייה להוציא מהם את היחס הרצוי (שאולי אם אתנהג כמו שהם חושבים, אז אולי זה יזיז אצלם משהו) וזה עדיין לצפות, אלא, להפסיק לצפות מהם זה בעצם להגיד: אני אתמלא בכוחות עצמי. "אם אין אני לי מי לי". לא מצפה לקבל את האישור שלהם (כי הוא לא יגיע..) אני כאן בשביל לרומם את עצמי ואם זה הניסיון שניתן לי – ניתנו לי כל הכוחות להצליח!

למצוא את המחשבות הנכונות שלא מביאות לתחושת ריקנות – להפך, מביאות לתחושה שאת מתמלאת בכוחות שיש בך, מוצאת את עצמך ומשתחררת מתלות בהורים.

וזה ע"י ההפרדה בהסתכלות על ההורים בין מהות לתפקוד.

במהות הם יודעים בדיוק את התהליך המדהים שעברת ואת המקום הטוב שברוך ה' את נמצאת בו.
בתפקוד הם אולי מתנהגים אחרת – אבל מה שיותר חשוב זה המהות!
הרי תפקיד העולם הזה להעלים מאיתנו את האמת, ותפקידנו בעולם הזה – לגלות את האמת!
לתת כבוד למהות – של ההורים וגם שלך!
ובמקביל, לתת לתפקוד את היחס הראוי – שבמקרה שלך הוא לא משקף את המהות של החיבור הנכון הקיים בעומקים.

אבל למה המצב כמו שהוא…?
כביכול חבל, אבל כנראה שגם זו לטובה,
כנראה שזה בא לחזק אותך עוד יותר ולגרום לך להוכיח לעצמך אפילו עוד יותר כמה שאת חזקה ברוך ה'.
וגם כמה שאת מכבדת הורים.
כי כבוד אמיתי הוא מעבר לתפקוד – וזה נכון גם כלפי הורים אידיאלים..
עצם המקום המרומם שלהם בעולמך הוא כי הם נתנו לך את החיים! הם נתנו לך את כל התכונות המדהימות שיש בך! והם נותנים לך את הזדמנות לגלות עומקים בעצמך וכוחות נפש, שאולי אם היו מתנהגים אחרת – לא היית מגלה!
הפוך על הפוך…
ככה העולם מתנהל… ברוך ה'!

לסיכום:

• להפסיק לצפות לקבל מהם אישור על מקומך הנכון והטוב.
• להמשיך לחשוף את עומק החיבור ביניכם – ע"י שאת מכבדת אותם לא בגלל התפקוד שלהם אלא בגלל המהות שלהם כהורים שלך.
• להמשיך לבחור בטוב ולהתקדם בדרך הישר, ולהוביל את עצמך בדרך האמת, מתוך אמון בעצמך, בכוחותייך שאת מצליחה ברוך ה' להוציא מהכח אל הפועל.

מאחלת לך המשך הצלחה בדרך!

בהערכה רבה,

איתך בדרך, עינבל

inbal@shutafotbaderech.co.il

(את כמובן מוזמנת להגיב או לשאול אם צריך )