דוגית בין גלים

נסחפת עם רוחות השמים
מסתחררת טבעתי בין זרמים, בלעתי מים והקאתי אותם.
נותר לי רק מפרש- דגל לבן של כישלון. כבר חשבתי לוותר, לא להתאמץ להשאיר את הראש מחוץ למים. היה קש, ממרחק, ואני חתרתי לעברו. חסרת נשימה הגעתי אל הרפסודה שלך. גם את, נסחפת עם רוחות השמיים. חיברנו מפרש אל רפסודה. לא התביישתי במפרש, לא הצטרכתי להסתירו. הרפסודה צפה, מאפשרת לי להביט על הים בתור הפלא הכחול ולא הטורף הגדול. אני אסירת תודה על שפינית לי מקום על הרפסודה. אסירת תודה על שבנית אותה, חזקה ויציבה. זה משרה עלי ביטחון, תחושה שהגלים הבריחו ממני. כשנגיע לחוף- איך הוא יראה? מה יקדם את פנינו? לא נישאר לעד ניצולים. האם יאהב אותנו החוף, או שיעודנו הוא לרדת אל הים?
אני רוצה להגיע לשם איתך, אני אוכל להישאר איתך? עדיף שאשמור על שקט, אה?