געגועים שנמשכים

יותר מדי…
יום שני איסרו חג שבועות.
6 בבוקר חופש:
אין לי מושג למה התעוררתי כול כך מוקדם בחופש, אני שוכבת במיטה משועממת, אני קמה ופותחת חלון, בחצר של השכנים נמצאת ציפור קטנה, מתה …
מחשבה מפחידה התגנבה לי לראש:מוות.
יש מוות בקור, דום לב, שבץ… מיהרתי לסלק את המחשבה הזו מהראש שלי ונוטלת ידיים, אמא נכנסת אומרת שלום ויוצאת לעבודה.
2 בצהריים:
אני יושבת בחדר שלי ולומדת לבגרות בתושב"ע שיש לי מחר. אני בלחץ וחורשת. אח שלי הקטן במחשב רואה סרט. אחי התאומים רבים בחדר המשחקים ואחותי הקטנה רצה את צעדיה הראשונים אמא חוזרת וסבתא איתה-אוההוו סופסוף אני אוכל ללמוד בשקט בלי לנסות להפריד מריבות כול שנייה.
כולנו בסלון, אני עם החומר-כמה צפוי;)
כעבור כמה זמן….
הטלפון מצלצל, אחים שלי מתחרים מי יגיע ראשון, הקטן עונה:"סבתא….אבאלה רוצה אותך" כולנו צוחקים. מיזה?? סבתא ניגשת:"אהרלה? אוי לא מה קרה? שאתה מתקשר אני יודעת שמשהו קורה!" שתיקה של כמה דקות "מההה??? איךךךך???" השפורפרת נופלת לה מהיידים, היא רועדת. אני ואמא קופצות "מה קרה?!" "__מת" היא נופלת על הכיסא הקרוב שבורה ובהלם, גם אני, גם אמא . אמא לוקחת את הטלפון ומדברת עוד כמה דקות עם בן דוד שני שלה. אנחנו משפחה קטנה. ולכן
כולם מכירים את כולם. אני מחבקת את סבתא שלי, ה' אני בהלם __ היה צעיר, בן דוד של סבתא והוא בסה"כ בן 49. ראיתי אותו רק כמה פעמיים בחיים כשהייתי בת 7 ולפני שנה ביום הולדת של סבתא רבה שלי. אומנם הוא היה בן דוד של סבתא שלי אבל קראתי לו "דוד" כנראה הרגל מגיל קטן;)
הוא עזר לי לבחור את האופניים הכי יפות בחנות שהייתי קטנה,פעם הוא שלח לי בדואר מתנה ליום הולדת משהו שחלמתי עליו המון זמן, אני זוכרת את כול השיחות שסבתא שלי עשתה איתו שהייתי אצלה בבית. תמיד התביישתי לדבר איתו אבל הוא היה "דוד" טוב, ונשמה טובה.
9 אנשים שהכרתי ב8 השנים האחרונות זה יותר מדי…
דייי!!!!!!!
#כול יום שעובר הגעגוע גובר#