זוכרת את הרגע
זה כבר היה מזמן ובכל זאת אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול.
בואו נתחיל מהתחלה
מאז ומתמיד אהבתי ילדים מיוחדים, ביסודי הייתה לי בכיתה ילדה מתוקה עם תסמונת דאון, החברה הכי טובה שלי נעזרת בקביים להליכה יומיומית ובמכשירי שמיעה, ועוד הרבה מקרים שפגשתי במשך החיים. כשהייתי בכיתה ז' הציעו לי להתנדב בקביעות עם ילדים ונתנו לי לבחור בין מספר ילדים, כל אחד עם צרכים מיוחדים ושונים אחד מהשני, הציעו לי גם ילד על הרצף האוטיסטי ואני נרתעתי וסרבתי, יהיה לי קשה עם ילדים כאלה הודעתי ובחרתי באופציה הקלה יותר מבחינתי והתנדבתי עם ילדה עיוורת.
באותה שנה נולד דובי. שום דבר לא העיד על משהו שונה. הוא התפתח כמו כל ילד רגיל ועד מהרה למד ללכת ולרוץ, רק דבר אחד היה קצת מוזר: הוא מעולם לא הסתובב כשקראו בשמו ולא הוציא שום מילה מפיו. ההורים שלי התחילו במירוץ האבחונים בסבך הבירוקרטיה ואז הגיעה השבת ההיא.
ישבנו כולנו בחצר בליל שבת, סוף סוף מזג האוויר קצת התחממם ויכולנו לצאת החוצה. הבנים היו בבית הכנסת ואנחנו סיימנו לארגן את סעודת השבת ושוחחנו בשקט כשדובי שיחק במשחק קוביות לידנו. פתאום הקול של אמא שלי השתנה והיא הודיעה לנו שהיא רוצה לספר לנו משהו. היא ספרה על כל האבחונים שעברו ואז נתנה את האבחנה הסופית. דובי אוטיסט!!! אני זוכרת איפה אני ישבתי ואיפה אמא שלי ואחותי יכולה להצביע על המיקום המדוייק שלהן ואת ההלם הגדול שלי. ידעתי שמשהו לא טוב אצלו ומההכרות שלי עם החינוך המיוחד כבר ניחשתי לבד (חברה שלי התנדבה על הילד על הרצף שאני לא רציתי) אבל לא העזתי להגיד את זה, ביקשתי תמיד לגלות שאני טועה והנה בבת אחת זרקו לי בפרצוף את האמת הנוראה.
כתבתי כי רציתי לפרוק
תכננתי לסיים כאן
ואז יצאתי מהחדר, וראיתי את דובי וכל מה שרציתי היה לתת לו חיבוק אז ניגבתי מהר את הדמעות והחלטתי לסיים בקצת אופטימיות.
היום אני יודעת שלצד כל הקושי ומי שיגיד שאין – משקר לכם, בלילה במיטה גם הוא יבכה קצת, אבל לצד כל הקושי הזה בחיים לא הייתי מוותרת על האח הקטן שלי.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
13 תגובות
ואו.תמשיכי..?
חני יקרה, קראתי את כל הפרקים שלך, זה בהחלט קשה ואני מאוד מעריכה אותך על איך שקיבלת את זה, זה לא ברור מאליו. יש אנשים שאם היו מקבלים דבר כזה היו מעדיפים להמנע מקשר עם האחאבל את ממשיכה לאהוב אותו למרות הכל.
זה מן הסתם ישמע די מוזר, אבל קראתי על פרופסור מאוד גדול שהוציא ילדים מהאוטיזם ע"י שיטת הרפואה שלו, אם זה לא מקרה ממש קשה, יש בזה רמות כמו שאת יודעת..
מה אומרת על זה? חושבת שיש מקום לבדוק את העניין?
תודה שאת מציעה עזרה אבל הפרופסור הזו מעולם לא הצליח להוכיח על הילד שהוא אכן היה עם אוטיזם.. כרגע אין תרופה לאוטיזם לצערי, אפשר לקדם ילד ולהביא אותו לרמת תקשורת טובה יותר ולפעמים אנשים מבחוץ אפילו לא ישימו לב שהאדם שמולם עם בעיות תקשורת אבל הוא עצמו יתמודד עם זה לכל חייו. שמעתי על מישהי שהצליחה לקבל תואר פרופסורית ועל ילד שנכנס לקולג' בגיל 9 אבל שניהם מצהירים שהם עדיין מתמודדים עם האוטיזם ועם כל ההשלכות שלהם..
חני, יש אפשרות להוציא את זה! באמת! הוא טוען ככה והוא גם מסביר איך זה הגיוני, זה תלוי כמובן ברמת האוטיזם עד להיכן אפשר להצליח להוציא את זה אבל יש לזה סיכוי ואפשר לצאת מיזה
אסתי מתוקה תאמיני לי שבדקנו את הנושא. כל אחד מהמטפלים בשיטה הזו עושה זאת בצורה שונה ככה שאי אפשר להוכיח שהטיפול אכן עובד ועוד
מהמממתתתת!!!!!!
אני אוהבת את הכתבות שלך,את כותבת מהמהם
ואת פשוט אלופה איך שאת מתמודדת!!!!!
תמשיכי לכתובבבבב
חני כמעט בכיתי שקראתי זה מרגש מאוד מאוד תקשיבי את אלופה יש לי אח כזה גם וכל פעם שאת שולחת פה משהו אני מרגישה שאני כתבתי את זה אני כל כך רוצה ליצור איתך קשר כוווולללללל הפרקים באמת הרגשתי שאני כתבתי אפילו אותם מחשבות זה מדהים את מסכימה לשלוח לי הודעה? אני חייבת לדעת מי את ממש
חני אם את רוצה קשר – שלחי מייל ל:
editor@shutafotbaderech.co.il ונחבר בינכן
דמעתי
אז כן מפרסמים מיילים של בנות?
איזה מיילים ראית?
וואו מדהים!
תמשיכי לכתוב,את כותבת מהמהם!
מזכירה לי קצת את עמצי כשסיפרו לי שאח שלי עם תסמונת דאון
הייתי בהלם ורצתי למיטה כדי לבכות למרות שזה לא התפרץ ממני מרב שהיתי בשוק ובהלם
עצוב… איזה מהמם את כותבת!