גחלים לוחשות /2

"בוקר טוב!" פתחתי את דלת הכיתה בתנופה, לא מתפלאת לנוכח כמות הבנות.

שתי בנות ישבו שם.

אורית, עם טלפון מוסתר בתוך התיק והתכתבות נמרצת.

נחמי. יושבת במקומה הקבוע, עם ראש מורכן על השולחן. בטוח משלימה שעות שינה.

כמו בכל בוקר.

אורית הרימה את ראשה כדי לשגר לי חיוך נחמד, והמשיכה להתעסק עם הטלפון.

נחמי לא הגיבה.

הדלקתי את האור, כי אף אחד אחר לא חשב לעשות את זה, וניגשתי למקום שלי.

אחרי דקה של בהייה בפרבולות המצוירות על הלוח מאתמול (למה אף אחד לא חושב למחוק?) שקלתי בין האופציות שעומדות לפני: להעיר את נחמי, או לצאת לסיבוב עם עצמי, בתקווה שבנות יגיעו עד אז.

לא אוהבת שמשעמם לי.

במיוחד כאן, בכיתה. כשאין לי את הסמארטפון.

ושניה לפני שאני קמה לנסות לנער את נחמי, נכנסות שבי ומלכי.

ושתי דקות אחר כך הכיתה מתמלאת.

והמקום שלי דיי ברור, במעגלי השיח.

אני מדברת, ומספרת. ומקשיבה גם למי שמנסה להביע דעה ולשתף.

זה לפחות נראה ככה.

כי בפנים, המוח שלי נמצא במקום אחר. מקום אחר מהדיון על 'איך מגדירים ילדה חסידית', או הדיון על הנעליים המוזרות של המורה.

אבל האש הזו, שמציפה אותי פתאום, לא יוצאת החוצה. ואף אחת לא שמה לב שאני משחזרת לעצמי מראות מאתמול, במקום להקשיב.

שחקנית תמיד הייתי.

וכשהמורה נכנסת לכיתה ומבקשת להתחיל תפילה, הידיים שלי מהורהרות.

כשאני מרגישה את המבט של המורה עלי, אני מחליפה שפתיים מהודקות בחיוך קטן, נחמד.

למרות, שהייתי רוצה שתבין משהו.

המצפון שלי בער כבר מזמן, הוכיח שאני לא בסדר. וכמה שהדחקתי, ידעתי שהצדק איתו.

אבל מחשבה הגיונית שעוברת בי, גורמת לי להבין שעדיף שיחשבו שהכל כרגיל. שאני רבקי החסידית, הטובה. ששום דבר לא השתנה.

ממילא אני לא מידי מעניינת את המורה.

ככה זה תלמידות מצטיינות. המוח מרפרף עליהן, מקטלג אותן תחת 'אין סיבה לדאגה'. עובר לבעיות הקשות באמת.

אז בסדר. אמשיך לשחק עסקים כרגיל.

ואיך כבר הגעתי לשמונה עשרה?

אני נעמדת בנשיפה שקטה. אין לי כוח לעצמי.