"מה שלומך, רבקי?" למה שמתי על רמקול. אני מנמיכה, מחברת אוזניות.
"ברוך השם, בסדר."
אני משתהה לרגע. דממה בקו.
"רציתי… לדבר איתך על עצמי. ויכול להיות שזה יהיה נורא כנה, וחשוף. אבל נמאס לי כבר, והגעתי למסקנה שאני לא יכולה לבד. אז לא אכפת לי מה תחשבי עלי. רוצה לתת לעצמי את זה." למה אני רועדת. למה המחשבות רצות מכל כיוון, לא נותנות לי נשימה. למה אני לא יודעת מה אני הולכת לומר ברגע הבא. למה הכל כל כך מסובך. למה.
"הכל בסדר רבקי, באמת. תני לעצמך. וזה מקסים, הכנות שלך."
שיעול קצר פורץ ממני. אני סותמת את המחשבות, מנסה להתרכז. "אוקי. אז בעצם… וואי, לא יודעת מאיפה להתחיל." היא נותנת לי את הספייס שלי, מחכה לי. זה עוזר למחשבות שלי להתמקד.
"הכל התחיל מאז שקניתי סמארטפון. זה היה כשטסתי לרבי, והייתי צריכה תקשורת עם העולם.
ואחר כך חזרתי לארץ.
לימודים. מבחנים. עומס.
יכול להיות שניסיתי לברוח. העומס היה קצת גדול עלי, אולי. והסמארטפון היווה מקום בריחה דיי נוח.
וכשהאופציות המוגבלות התחילו לשעמם אותי, חיפשתי דברים אחרים. תעסוקה נוספת, במכשיר המסנוור הזה.
ואז גיליתי שאפשר להגיע למקומות.
לא מקומות לא טובים, חלילה.
אבל מקומות… לא בדיוק מלאים באור וקדושה.
יותר על גבול האפור.
אמנם נוטה לשחור. אבל לא שחור ממש.
ו… היה לי כיף. בדיחות מצחיקות, סרטונים. ואין בזה שום דבר רע, הרי. וסיננתי תוכן.
היו לי גבולות.
אבל אחרי תקופה, הסתכלתי על עצמי, והיה לי עצוב לראות מה נשאר ממני.
כי הרי פעם הסטתי מבט כשהייתי רואה משהי עם שרוולים קצרים. המוח שלי הגדיר זאת כ'מכוער'. לא רציתי שההגדרות שלי ישתנו. שגדרות יפרצו.
ופתאום, כשעובר בחור ברחוב, מפזם שיר גויי. השיר מזמזם לי במוח, שר את ההמשך.
למה אני מכירה את זה בכלל. ולאיזה רמה הגעתי.
והאמת, קולטת שזה באמת השפיע עלי. המנגינות, הצניעות.
אחר כך נחשפתי לעולם הזה, של האהבה. וחברויות.
העולם החילוני כל כך שונה, מלא בפרטים שלא ידעתי.
לאט לאט התוודעתי לדברים. אני כבר לא ילדה, וחברות שלי מזמן היו מודעות. הרגיש לי בסדר. כי כן היו לי גבולות.
לא שמתי לב לחספוס שעוטף אותי.
באותה תקופה, בערך, הכרתי חברה. נוצר ביננו קשר.. .לא רגיל.
ובגלל ההיכרות שלי עם העולם החילוני, עלו בי מחשבות.. כל מיני.
והיו רגשות. פיזית.
ולא כל כך הבנתי מה עובר עלי.
כי אשכרה מדובר בי. רבקי.
אבל לא עשיתי שום דבר אסור.
הכל היה בגדר המותר. ולראות סרטונים, ולדמיין דברים… אין עם זה שום בעיה. אני הרי לא עושה כלום, בפועל.
זה רק המחשבות. והאש הזו שמשתוללת לי בגוף, מציתה איברים.
ואם אפשר לראות גם ברחוב דברים כאלו, אז בכלל אין פה מה להסתפק.
אז למה האינסטינקטים שלי לוחשים לי שמשהו לא בסדר?
זהו. עד לכאן הייתי אני."
חתיכת נאום, דפקתי.
אני מגחכת במבוכה, מתנשמת. כל הגוף שלי רועד. מה עשיתי, למה דיברתי. כמה שטויות אמרתי. איך העזתי. טיפשה. טיפשה. טיפשה.
"וואו רבקי, את מדהימה. הכנות הזו מהממת. יש לך אומץ. לבוא ולחשוף ככה את כל הקלפים.. זה דורש."
חיוך קטן חומק משפתיים רועדות. "תודה."
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
וואו אודיה את תותחית💥
מהמם. מהמם. מהמם
תמשיכיייי
כמה יופי
מנוקז
בפוסט אחד קצר
ווואו
קראתי מהופנטת
יש לך כתיבה נדירה
את אומנות פשוט אומנות
אהההה, וואווווווו
מטורףף, יפה ברמות!
והלוואי שגם לי היה את הכוחות והיכולות כמו שיש לרבקי, הלוואיי
היא עוצמתית. היא מדהימה כל כך.
היא חושפת את עצמה, ומעיזה לגלות את המקום החלש שלה, רק כדי לגדול ולהיות טובה הרבה יותר.
תמשיכי אודיה! מחכה להמשך הבלוג שלך!
איך לא ראיתי את הבלוג הזה עד עכשיו איךך
יא מטורפת אחת
איזה אומץ על השיחה, רק מלקרוא הייתי מובכת בשבילה🫢
מקנאה בה על המודעות הזו שיש בה, על הכנות…
כמה אני צריכה ללמוד לשבת עם הלב שלי ולדבר איתו על איך אני מרגישה באמת. (בדגש על ה"באמת").