ביקורת שמגדלת אותי

איך לצמוח מהערות של אחרות
היום יום זה הספר הראשון שהרבי הוציא. זה גם הספר שהכי קל ללמוד אותו מתוך כל הספרים של הרבי,
אבל בואו נגיד שלא תמיד כל כך קל ליישם את זה.
למשל תחשבו על הפתגם שהיה באחד הימים השבוע:

"אהוב את הביקורת כי היא תעמידך על מקומך האמיתי"

אאוצ'. בואו נדבר על זה קצת, כי מי מאיתנו לא פוגשת ביקורת ומי מאיתנו לא נחנק לה קצת הגרון כשזה קרה ולמי מאיתנו לא התחשק אחרי ביקורת קשה במיוחד להעלם לקצת זמן מכאן מתחת לשמיכה.

לפעמים מה זה כואב לקבל ביקורת ובעיני יותר כואב לדעת מה מהמקום האמיתי שלי כי אנחנו אוהבות את עצמנו ואדם קרוב אצל עצמו והכי קל בזמן
קל להיאחז בבועה חיובית על עצמי שאומרת שאני בסדר גמור. שהיא אשמה או שמה שעשינו לי לפני שבוע אשם. שהמזג אוויר בחוץ דפוק ולכן זה בסדר גמור שאני היום במיטה ושביה"ס יחכה.

ואז כשמישהי באה וסודקת לנו הבועה נכנס פתאום אוויר מבחוץ שיכול לחנוק. פתאום אומרים לי שמה שעשיתי לא נכון. שאני צריכה להשתפר. שמה שהחלטתי לפני שבוע לא היה כל כך חכם.

וצריך הרבה אומץ כדי לפתוח את הלב להקשיב.

איך עושים את זה? גם מקשיבים וגם לא מתפרקים?

כאן הרבי מביא בשיחה אחרת הסתכלות מדהימה ומחבקת –

אלישע בן אבויה היה תנא, רבו של ר' מאיר שביום בהיר נהפך לאפיקורס, על אף שהוא כופר בתורה ממשיך ר' מאיר ללמוד ממנו תורה. כולם מכנים אותו אחר. אחד שהוא לא משלנו.
שבת אחת הם לומדים תורה, אלישע על הסוס ור' מאיר הולך לצידו. הם הולכים ומדברים עד שאלישע עוצר ואומר לר' מאיר – עצור. הגענו לתחום שבת. אם תמשיך ללכת – תחלל שבת.

אומר לו ר' מאיר – חזור בך. אל תשכח מאיפה באת. עונה לו אלישע. אני לא יכול. כבר לא רוצים אותי. שמעתי בת קול מהשמים שאומרת: שובו בנים שובבים חוץ מאחר. אני אחר.

בחסידות מסבירים שאלישע שמע את האחר, אבל הקב"ה התכוון שהוא בן. ובעצם אמר לו: אלישע, עזוב את האחר, את האפיקורס שהדבקת לעצמך. תחזור אלי, אתה שלי. אבל אלישע לא שמע את זה, הוא כל כך הזדהה עם האחר שבתוכו – שזה מה שהוא שמע. כולם יכולים לחזור – חוץ ממני. אני כבר אבוד.

אז כן, כשמבקרים אותי וזה כואב, רגע לפני שהכל נאטם ואני הופכת חלק מסוים בתוכי לאחר, לזכור שלא משנה מה נדבק עלי ומה התלכלך באמת אני שייכת. באמת – הכי אני זה להיות מחוברת אליו
הכי אני זה לחזור בתשובה ולהשתדרג.

לזכור שביקורת לא אומרת מי אני – אלא רק את המקום שאני נמצאת בו כרגע. במקור אני טוב גמור, במציאות, אני טוב שחלק ממנו התכסה.
וכשיודעים את זה אולי אפשר ליישם את מה שהרבי אומר ולאהוב את הביקורת… כי היא לא לוקחת ממני את האני. את ההגדרה הבסיסית שלי. היא רק מזכירה לי שיש עוד למה לשאוף.
מה דעתך?