ביקורת ספר- אמת או חובה

(אתן מתעניינות בביקורות על ספרים? תנו הערות בנושא)
ביקורת הספר "אמת או חובה" של מיה קינן.
לפני שאתחיל את הביקורת עצמה עליו להתוודות כי אני מעריצה שפוטה נלהבת של מיה קינן מאז ספרה העתידני פורץ הדרך "אחת מאלף" וספרה ההיסטורי "אדמה פראית" מיה, איתי מסכימים הרבה מאוד, בסגנון כתיבתה המעולה לא דורשת ביקורת.

הכתיבה שלה היא ללא רבב, היא לא זורקת על הדף סתם מילים ומערבבת במחית משומשת. הכל אצלה מלאכת מחשבת. (מעריצה כבר אמרתי?) אבל די קשקושים.

במעבר לא חד מדי, אל ביקורת הספר "אמת או חובה": הספר אמת או חובה הוא לא עתידני, אפי או מבוסס היסטורית כמרבית הספרים של מיה, עלילתו מתקיימת בימינו ומציגה בפנינו בסצנה הראשונה את שתי משגיחי הכשרות פנחס ושאול ונהגם ג'ארנייל, הגוי הסיקי, שבורחים מלינץ' שבוצע בהם במפעל הכשרות ההודי בו עבדו.

בכישרונה הנדיר מכניסה אותנו מיה מיידית לסצנה וכשפנחס מוצא ביער את התינוקת ההודית הקטנה היא מותחת בפנינו בתחילה מגוון רחב של אפשרויות וזה כדי להטיל את הפצצה. **ספוילר** אסור להם למסור את התינוקת לעובדי עבודה זרה, משמע שאחד מהם, או פנחס, הנשוי מספר שנים בלי ילדים, או שאול, אם עשרת ילדיו, צריכים לאמץ את התינוקת.

אבל הנה מה שהציק לי בספר הזה: מיה חילקה אותו לשני חלקים. החלק הראשון שהוצג כולו בהודו יחד עם ג'ארנייל הגוי המסקרן, משגיחי הכשרות והתינוקת, היה בסוגו "דרמה". מלא בקונפליקטים אישיים, האדם עם הדת, אדם עם האדם (גידי הגיס המחויט והמעצבן), אפילו האדם עם אישתו (שמתי לב נהיה טרנדי עניין "שלום הבית" בספרות החרדית).

והחלק השני של הספר, במעבר חד של שמונה חודשים, נכתב תחת הסוגה "מתח" אולי אפילו "מותחן פסיכולוגי", במידה מסוימת, הוא כלל את כל החלקים, עד לפסיכופט עם סמל השלום, שהוצג רק בחלק זה של הסיפור יחד עם הפסיכולוג והתוכי.

כל המעבר הזה מבחינתי הרגיש מאולץ. נראה כאילו הסופרת ניסתה לתפור חלקים בכוח כדי לעבור לז'אנר הזה ולא להרדים את הקוראים.

כמובן שהכתיבה שלה נשארה מדהימה כתמיד אבל הסיפור עצמו מחלקו השני הרגיש כמו חליפה לוחצת. דבר נוסף שאחת ולתמיד אני חייבת לפרוק הוא בעיית השלמות.

למעשה זה קוץ בעין רק לאנשים כמוני, אז לא לקחת מדי ללב. כל הדמויות של מיה הם אנשים ענקיים, מלאי כוחות תקווה אמונה ושיחות חיזוק לעת הצורך. מוצג לפניהם ניסיון אדיר והם באמונה חיוך וכוחות צולחים אותו בונוס שיחות עומק שנונות שלא תוציאו מהאדם הממוצע ההולך ברחוב עם מכשיר הטלפון וצורח על הבנק. כולם כבדים. כולם חושבים.

לא מאשימה אותם, הם בני אדם. אבל גם לבן אדם הלא ממוצע נפלטת מדי פעם נחרת צחוק חסרת נימוס והוא מלהג בפיו ובמחשבתו על שמלת השבת החדשה. אבל אני כבר סוטה לי מהעסק לחלוטין…
לסיכום: זה לא חובה להקשיב לביקורת הזו, אבל באמת, לא תפסידו שנות חיים אם תיקראו את הספר הזה. אתן תהנו, עם לא מהעלילה בכללותה, תהנו מהדיאלוגים השנונים בין הדמויות ומההכרות הסוערת עם הלך מחשבתו של ההודי הממוצע לגבי תינוקות בנות.