בוא ונדבר פתוח

נפלתי, איך אני אקום???
יצא לי לדבר עם מישהי
ששאלה שוב ושוב איך, איך אפשר לקום אחרי שנופלים?!
הרי בטח ה’ כועס! ואיך אני אשוב אליו?!
זה היה הבסיס והעיקרון לכל השאלות שהיא שאלה.
היו שם כמה תשובות, והן היו כל כך מיוחדות ויפות שאני ראיתי לנכון לשתף את כולכן בחלק מהן.
אתן מוזמנות ומתבקשות להוסיף עוד משלכן, אני מאד אשמח!

אחת:
כל פעם שאדם נופל הוא כאילו מנתק את החוט המקשר בינו והין הקב"ה.
והוא נופל, לפעמים על הפנים, וזה כואב ושורט ופוצע וכו’ וכו’ וכו’.
אבל אז, הוא קם.
והחוט שנקרע נמצא קצת יותר גבוהה וקשה להשגה, כי הוא נקרע וחלק נפל.
ולאדם-באמת קשה יותר להשיג את החוט. אבל אז כשהוא משיג אותו וקושר עצמו חזרה,
הוא נמצא גבוהה יותר, קרוב יותר לאבא שלו שאוהב ומחכה לו.

שתיים:
סיפור:
בתקופת הצנע בירושלים, בזמן שכל פרוסת לחם הייתה אוצר קשה להשגה, חי ילד קטן.
הילד למד בחיידר והרב’ה עשה מבצע של לימוד משניות.
כך אמר הרב’ה: "מי שעומד במבצע ייכנס לגורל על פרס!!!".
הילד הקטן התלהב והחל לומד במרץ. ואכן, הוא הצליח!!!
וזכה! זכה ב… פ ר ו ס ה ש ל י מ ה ש ל ע ו גה ! ! !
וואו! איזה אוצר!
הילד לקח את העוגה וחתך ממנה מיד חצי, את החצי שם במפיון ושמר בכיס.
את החצי השני אכל בתענוג גדול פירור אחר פירור.
החצי השני שהיה בכיס, הוא שמר לאבא הרעב והאוהב שמחכה לו בבית.
בהפסקה העוגה קרצה לו מהכיס. הוא נלחם עם עצמו, אבל בסוף הוציא את העוגה ולקח ממנה חתיכה קטנטנה, ואכל.
בהפסקה הבאה שוב נלחם עם עצמו, ושוב המעשה חזר על עצמו.
הילד נלחם עם עצמו והעוגה, ממש נלחם.
אבל לקח רק חתיכות קטנטנות. לא רוצה לגמור לאבא שלו את העוגה ששמר.
כך שוב ושוב עד שחזר הביתה עם עוגה מלאת צביטות.
כשהילד נכנס הביתה סיפר לו הילד על העוגה שקיבל ואביו שמח בשבילו ואפילו טיפה קינא, הרי מדובר פה בעוגה! עוגה! פרוסה שלימה!!!
עכשיו תגידו אתן איזה סוף עדיף:
שהילד ייחשוב שהעוגה שלו כבר חסרת סיכוי ולא כדאי להביא אותה לאבא.
הרי היא מלאת ’צביטות’. ולא שלימה בכלל. וככה האבא ימשיך לאהוב את בנו אבל לעולם לא יקבל את חתיכת העוגה שנשארה. ולעולם לא יידע כמה הבן שלו נלחם ורצה לתת לו מתנה.

או, או שהבן יוציא את העוגה מהכיס בעיניים טהורות ובורקות.
אולי אפילו קצת מבויש, ויושיט לאבא שלו את מה שנשאר. ויאמר "אבא, זה- בשבילך, שמרתי לך, אבא."
והאבא יפתח את המפיון הקמוט והלח וייראה עוגה צבוטה של ילד קטן, ויתחיל לבכות מהתרגשות.
וכשהבן יישאל את האב "למה את בוכה אבא?"
הוא יענה לו "בני, מהתרגשות אני בוכה. אני רואה כמה העוגה לא שלימה, ואני עכשיו מבין ויודע כמה אתה אוהבת אותי. אני מביו כמה המלחמה על העוגה הייתה קשה לך, כל כך קשה שלקחת ממנה כמה פירורים. עד כדי כך קשה היא הייתה לך.
ואתה שמרת לי אותה".
והאב ישמח, והבן יזרח.
הוא נתן לאבא שלו עוגה, שיירי מלחמה.
אז.. מה עדיף באמת???
הבחירה בסיפור ובמעשה היא בידיים שלנו.