אתגר אתגרי במיוחד

את האתגר הזה שלחה לנו יסולאל לפורום. משום מה.

אז לא שאלנו אותך יסולאל החביבה, אבל אני מניחה שלא תתנגדי לבמה המיוחדת שאליה העברנו את המשימה המיוחדת שלך.

והנה האתגר ככתבו וכלשונו:

אני יודעת שכבר עשו את זה מלא אבל אני רוצה לעשות משהו יותר מגניב. אתגר כתיבה מיוחד!!!🥳🥳🥳🥳
אז ככה הכללים הם כאלה:

אני כותבת קטע, אתן ממשיכות אותו ואז יש עוד קטע ואתן ממשיכות אותו ולאחר מכן אתן מחברות עם עוד קטע את שני הקטעים המאורכים:

קטע 1) לעולם הוא לא חשב שהוא אי פעם יעמוד במקום הזה, על המשבצת הזו. הוא רואה מכאן את העולם בראיה שונה, ומשום מה הוא עדין לא מרגיש שמח, חסר לו ברגש הזה כאן יותר מכל…

קטע 2) ״תאמין או לא אבל אני לא מאמין לך״ הוא אמר ״משום מה אני כן בוחר להאמין לך״ השני עוקץ אותו ״אולי הלשון שלי לא חדה כמו שלל והשכל שלי לא רץ למרחקים כמו שלל אבל הלב שלי והרגשות שלי הם המנצחים בין שנינו״ הוא החזיר לו, ניזכר בשיחה הראשונה שלהם על כך….

חברות יש פאנצ' בעלילה אני בסוף הכתוב את הקטעים שלי לפוסט הזה וניראה לאן נסעתם🤪

—

אז זו היתה כנראה משימה באמת מורכבת, ויש לנו 2 משתתפות. כל הכבוד מוכשרות שלנו!

יסולאל, עכשיו תורך! הבטחת.

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

מחפשת אמת

מעולם הוא לא חשב שאי פעם יעמוד במקום הזה, על המשבצת הזו. הוא רואה מכאן את העולם בראיה שונה, ומשום מה הוא עדין לא מרגיש שמח, חסר לו ברגש הזה כאן יותר מכל…
את החיבוק. הוא עומד שם. גבוה מכולם. אבל לכן כל כך בודד.. אין מי שיחבק אותו. שהוא ירגיש אותו ביחד. אז בשביל מה בכלל הוא עשה את כל זה?
פתאום הוא מרגיש אותה. את היד. "הגעתי" היד אמרה. "אל תדאג, אתה לא לבד. אני איתך"

קטע 2)

״תאמין או לא אבל אני לא מאמין לך״ הוא אמר ״משום מה אני כן בוחר להאמין לך״ השני עוקץ אותו ״אולי הלשון שלי לא חדה כמו שלך והשכל שלי לא רץ למרחקים כמו שלך אבל הלב שלי והרגשות שלי הם המנצחים בין שנינו״ הוא החזיר לו, ניזכר בשיחה הראשונה שלהם על כך….
הם ישבו ביחד. מול הים. הוא התפעם. הרגיש את הלב שלו מתרומם. מסתובב. קופץ. מתרגש. אבל החבר – לא הבין. "מה? אז הגל מתנפץ. אני לא מבין מה קורה לך. הכל בסדר?" ואז.. הם התחילו לדבר. באמת.
"אולי אז, לא היום." הקול קוטע את חוט המחשבות. "שתינו התקדמנו. השתננו. אתה עוד תראה. רק תתן לי צ'אנס.."
הוא חשב. פעם. פעמיים. ועוד..
ואז, כמו בגן דינה, הניח את היד על הכתף ואמר:
"חברים"

*לא לגמרי הבנתי את הרעיון של הקטעים, כלומר מה בדיוק צריך לעשות…

רוגלך

לעולם הוא לא חשב שהוא אי פעם יעמוד במקום הזה, על המשבצת הזו. הוא רואה מכאן את העולם בראיה שונה, ומשום מה הוא עדין לא מרגיש שמח, חסר לו ברגש הזה כאן יותר מכל…
וכשהוא עומד כאן על המשבצת הזאת, היחידה שנמצאת בתוך כל הערפל שאופף אותו, הוא פתאום מבין. מבין את הכל. פתאום הוא רואה איך כל פרט ופרט בסיפור הזה הובילו אותו לכאן, לנקודה הזאת, למשבצת הזאת.
והוא מתחרט. על כל כך הרבה צעדים שעשה, כל כך הרבה פעולות שפעל, מחשבות שחשב ומסקנות שלקח עליהן בעלות. והדבר היחיד שמתאפשר לו לעשות עם כל החרטה הזאת הוא לעצום עיניים ולתת לדמעה היחידה שלו לזלוג אל מחוץ לארובת עינו.
איפה השמחה הזאת, שחשב שתגיע כשהכל ייגמר? איפה תחושת הרוגע והשלווה שהערפל הסמיך העניק לו ברגע הראשון?

״תאמין או לא אבל אני לא מאמין לך״ אמר לפתע קול רועם בתוך הכל. הוא אמר, ״משום מה אני כן בוחר להאמין לך״.
וקול שני עוקץ אותו, ״אולי הלשון שלי לא חדה כמו שלך והשכל שלי לא רץ למרחקים כמו שלך אבל הלב שלי והרגשות שלי הם המנצחים בין שנינו״. זה הקול שלו… שלו!

הקול הזה… הוא החזיר לו פתאום בבת אחת את השיחה האחרונה שלהם, השיחה של רגע לפני.. כן, ככה היא התחילה.
דמעות נוספות הצטרפו לזאת הראשונה, הוא לפתע ניזכר בשיחה הראשונה שלהם על כך…
הוא כל כך אהב אותו, כל כך ניסה לעצור אותו, למנוע ממנו להסתבך, אבל הוא – הוא רצה צדק… הוא רצה שהאמת תצא אל האור, שכולם ידעו את כל הסיפור, למען יראו וייראו!

ובסוף… מה הסוף?
זה הסוף? עכשיו?
בסוף מעולם הוא לא חשב שהוא אי פעם יעמוד במקום הזה, על המשבצת הזו. אבל זה כנראה עוד לא היה הסוף.
כי עכשיו, מכאן, הוא רואה את העולם בראיה שונה.
ועכשיו, בסופו של דבר, הוא יודע שעכשיו, זה
הסוף.

the end!