את ורק את

המשימה שלך היתה הפעם לכתוב על עצמך.

סיפור.

קצר.

משהו שלא באמת קרה. שהו שקרה באמת וקצת שינית אותו.

חיכינו הרבה זמן לאסוף עוד ועוד כתיבות נפלאות שלכן. והנה סוף סוף זה מתפרסם!

איזה כיף לקרוא אותך!

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

פרח

8:20.
איחור של 5 דקות.
לא נורא, המורה ממילא לא תשלח אותי להביא אישור. מקסימום תזרוק לי איזה "לפי הכללים של בית הספר, שרה יקרה, את אמורה להביא אישור. אבל את מגיעה באוטובוסים אז הפעם אני אוותר לך".
מפתיע איך 'הפעם' של המורה גמיש כל כך.
אני פותחת את הדלת. קופאת.
מורה חדשה.
היא מחייכת אליי. "המורה חני ילדה, ובעזרת ה' אני אלמד אתכן בתקופה הקרובה. אין קוראים לך?", היא שואלת, נוטפת דבש.
"שרה", הלשון שלי ממאנת לזוז, כאילו התקבעה גם היא.
"נעים מאוד", היא אומרת ומביטה בשעון.
אופס!
הפנים שלה מתחמצות, "אני רואה שהגעת באיחור של חמש דקות, נכון?", היא אומרת ואף על שמבטה מתקשח היא מנסה לסמוך מתיקות לקולה, "גשי בבקשה להביא אישור".
אני בוכה בתוך ליבי, מבצעת רוורס אחורני.
כשאני חוזרת, אני רואה את הבנות יושבות ומפטפטות עם המורה. המבטים שמפנה אליי המורה מגלים שאני, ולא אחרת, נושא השיחה.
"שרה", המורה פונה אליי, "אני רוצה לארגן ערב כיתה מגבש. חשבנו לערוך קליפ – ".
את ההמשך אני יודעת לבד.
"ואני אערוך אותו. נכון, המורה, זה מה שהתכוונת?".
"כן, בדיוק", היא מופתעת.
אני מחייכת בוותיקות. "לא חדש… נעים להכיר, קוראים לי שרה ואני אוהבת לצלם, לערוך וכל מה שמסביב".

אז.. באמת נעים להכיר. שרה זו אני בעיוות שם, וכבר מגיל קטן התחברתי לתחום הטכנולוגי.
נחזור להכנות הקדחתניות לערב כיתה:

בחיים לא חשבתי שאני אוהב את הצלצול, אולי מפני שהוא, בלי רחמים מיותרים, מודיע בצרימה עזה על גמירת ההפסקה. עכשיו, בין סגירת ספר תנ"ך באנחה לבין קפיצה מאושרת מהכיסא, שעף, אגב, שלושה מטרים אחורה- אני מגיעה למסקנה שכאשר הצלצול מתריע על תחילת ההפסקה – הוא נשמע בעייני יפה, הרמוני ממש.
ענוג כמו.. צלצול עדין של פעמונים.
איך אומרים? – 'היופי בעיניי המתבונן'.
אני מתכוונת לצאת החוצה וכמעט נתקלת חזיתית במורה היקרה, שממהרת לקרוא לי הצידה.
"אממ.. שרה", היא מביטה בי בעיניה החומות. אני מסיטה את אלו שלי, כי מי היא זו שתעז להישיר מבט למורה?
"כן", אני אומרת במלוא ההכנעה הדרושה.
המורה מכחכחת בגרונה עמוקות: "הבנתי מהחברות שיש לך כישרון קטן בעיצוב. תוכלי לעצב מודעה לערב כיתה?".
אז-היא-בסך-הכל-רוצה-לנדב-אותי-לתפקיד? אני נושפת בהקלה.
"כן, המורה", משיבה.
חיוך מתפשט מאוזן לאוזן. "מצויין".

ב-12:00 היא תופסת אותי שוב לשיחה.
"הבנתי מהחברות", היא פותחת בהקדמה שמרגיזה אותי בכל פעם מחדש,  "שאת אוהבת לכתוב. מה את אומרת על – ".
"כןןןן, המורה", אני נאנחת ומגלגלת עיניים.
היא הולכת.
חוזרת אחרי חצי שעה לא ארוכה בכלל.
"שרה? מה את אומרת על-".
"כן, המורה"…

1:00.
"חשבתי – ".
"כן, המורה"…

1:30
"אממ… אולי תעשי גם – ".
"כן, המורה"…

אני חוזרת הביתה, מותשת, ומתיישבת לעשות את מליון המטלות שהמורה הנחיתה על שכמי.
לא אוכלת, לא שותה, לא ישנה. כאילו התפוגג העולם, נמחק כלא היה, ורק הערב כיתה מבצבץ לו באופק. מטלות נשכחו, עקרונות הוזנחו.. נו, נו, לא על הרבנית חנה אמרו שהייתה לה 'מסירות עצומה'? (אגב, נולדתי ב-ו' תשרי שזה ממש מתאים לי בול)

בערב כיתה הגיעו כולן, נרגשות לא מעט, מלבד אחת.
המורה.
בסיום הערב קיבלתי הודעה לנייד:
"לא הגעתי כי לא היה צורך, את הכנת את הערב כולו לבד. הבנתי שהיה יפה. תודה רבה!".

מיואשת מהחיים ומעצמי!

פותחת את דלת המקרר. סוגרת. ושוב פותחת.
מה בעצם חיפשתי?
אהה את המלפפונים כמובן!
לקחת גם עגבניות?!
אמממ לא צריך.
סוגרת את המקרר. שוטפת את המלפפון, מברכת בורא פרי האדמה ונוגסת.
אחרי שמסיימת את המלפפון פותחת שוב את המקרר.
נווווו תגידי את רצינית????
אכלת כבר ארוחת צהריים משביעה ואת הולכת לחפש לך עוד מה לאכול??
טוב. לוקחת שוקולד, מתלבטת שניה וישר מכניסה לפה.
אופססס שכחתי לברך.
מוציאה את השוקולד מהפה, מברכת ואוכלת.
אוף שוב פעם אכלתי שוקולד!!!
החלטתי להפסיק עם ההתמכרות הזאתי!!!
טוב. לא נורא.
הולכת למחשב.
פותחת שותפות בדרך.
מדפדפת קצת ונכנסת לכמה פוסטים.
אחרי כמה דקות נכנסת לצ'אט.
נמצאת עוד כמה דקות.
נכנסת לחב"ד אינפו גם לכמה דקות ויוצאת מהמחשב.
יוצאת מהמחשב ומגלה שהייתי שעתיים וחצי על המחשב!!
'את נורמאלית???'
אוף למה אני עושה את זה לעצמי כל פעם???
הולכת לספה ובוהה בכל מי שסביבי.
מתעייפת.
הולכת למיטה שלי לשכב "כמה דקות".
ונרדמת.
קמה אחרי שעה מסוחררת.
מה אני עושה לעצמי??
אני הורסת לעצמי את החיים!!
גם השמנת יתר!
גם הרבה שעות במחשב!!!
וגם בזבוז זמן מטורףףף
מה אני עושה עם עצמי? מה?
ומחר יש לי מבחן גדול במתמטיקה..
ככה כל יום עובר וחולף לו בלי לשים לב (או שכן שמתי לב??)
מה לעשות עם עצמי?!?! מה?!?!

סליחה שיצא ארוך.. ותודה שנתתן לי טיפה לפרוק! אוהבתתותכן!!!

מיכלי

ואז… זה תפס אותי…
בדמיון. במחשבה. בחלומות.
"לו הייתי חיה אז…. לו יכולתי לראות לשנייה את עיניו המאירות… העוטפות כל אחד מעמו בחיוך אבהי ואוהב……"

לא אהבתי לפני זה ללמוד.
פתחת לי הכל.
לא אהבתי לפני זה לקרוא.
לימדת אותי לעשות את זה.

ועד היום יש לי כל מיני יצר הרע… כזה או אחר…
בתפילה… שלי… שלך….
אני מאמינה שכשאני אומרת את המילים שלך אתה אומר איתי ביחד…
ולמרות הכל….

אני חייבת תודה גדולה על זה. אתה יודע. אתה מקבל אותי, מנהיג שלי, מלכי?

וזהו, זה סיפור חיי.
אהבה גדולה לקודש קודשים. לנר מערבי. לנר ישראל. ואם אמשיך לפרט אתם תבינו מי הוא….. אולי אולי אם תקראו עליו גם, תרגישו את מה שאני מרגישה?

נ.ב.
אני חבדניקית.
זה נכתב על מנהיג יהודי. הכי שיש.
לא מאדמור"י חב"ד.

לב כואב

אני…
מי אני??
אז ככה:
קוראים לי לב כואב
ואני בת 17..
אבל..
אבל לא, משהו מוזר…
זאת לא אני, לא.
אני זה יותר משם וגיל
אני זה יותר מגוף,
אני זה נשמה!

מסגרת התמונה

פעם, הייתי למעלה, קרוב.
היום, אני כאן, הכי למטה שיש
אבל אני עדיין חלק, יש לי כאן תפקיד,
יחד עם הענייה לעבוד – לבנות דירה,
כאן בעולם הכי תחתון,
זה בכלל לא קל, אבל קיבלתי כוחות
עוד רגע, אני אהיה הכי קרוב,
עוד היום, כאן הכי למטה שיש – באור
לגלות את הא'
כי, אני, (ולפחות הנפש האלוקית שבי) רוצה משיח. עכשיו.
(אני לא באמת יכולה לכתוב, עלי ורק עלי, אז תדעי שזו גם את)

לחוצת פיגוע

תמיד תמיד אני מפחדת שיבואו אלינו מחבלים.
אני מדמיינת מה נעשה אם יבואו… מאיפה נברח..
הסיפור הזה לא קרה, כתבתי אותו בדמיון שלי, אז אתן יכולות להיות רגועות
אני לא סופרת, אז הכתיבה לא באיכות מליון דולר

"אנחנו יוצאים, מסכימה להשאר פה לבד?"
"מי בבית?"
"רק התינוק, והוא ישן. כל שאר הילדים אצל חברים"
"בסדר"
"להתראות!"

פתחתי את המחשב והתקשרתי ללאה, יהיה כיף לדבר בנתיים.
"היושש מה קורה?"
"סבבה איך את?"
דיברנו ופיטפטנו
ופתאום שמעתי משהו מוזר.
קליקים כאלה, חזקים.
יריות?
"לאה, את שומעת את זה?"
"מה?"
"לא יודעת, נדמה לי שאני שומעת יריות"
"מה??"
בום, הדלת נפרצה פתאום.
עמד שם אדם, גבוה, רובה ענק ביד, הוא כיוון אליי את הרובה וצרח עליי באנגלית: "sit down! Sit on the floor!!"
קמתי לאט, אז האבטחה צדקו. הם כבר הרבה זמן אמרו שיש התראות על הבית חבד שלנו.
הספקתי רק לשמוע את לאה צורחת בהיסטריה "מושקאא"
ואז האיש ירה על המחשב, והוא נכבה.
הוא קשר אותי בחבלים ועלה לקומה למעלה.
נס שאף אחד לא בבית. בעצם, התינוק!!!
התחלתי ללחוש פרקי תהילים, השם בבקשה שהמחבל לא יראה את התינוק!! ושנצא מהסיפור הזה בשלום.
המשכתי לשמוע יריות מלמעלה, וצרחות עצבניות של המחבל.
זה נראה כאילו הוא בכלל לא תכנן את הפיגוע, חשב שיבוא עם רובה וזה יספיק.
הוא קשר אותי עם חבלים, אבל… לשום דבר.
אני יכולה לנסות לזחול על הרצפה?
ננסה.
זזתי כמו נחש, ניסיתי להגיע לחדר ציוד.
הגעתי
והתחבאתי מתחת למזרונים.
מה הלאה?
אני לא יכולה להשאר כאן.
המחבל יכול להגיע כל רגע.
אבל אני קשורה.
אני חייבת לחתוך את החבלים.
איך?
יש בחדר הזה לפחות חמש מספריים.
אבל אני לא יכולה לגזור איתם.
הידיים שלי קשורות.
היי, יש פה סכין עומדת
איך היא הגיע לשם?
זה לא משנה.
עכשיו אני יודעת מה לעשות.
זחלתי לעבר הסכין והתחככתי בה בזהירות.
החבל נקרע.
אוקיי, עכשיו אני חופשית, כמעט יצאתי מהחדר לכיוון הדלת ואז ראיתי…
את המחבל יורד כועס מלמעלה.
כנראה שהוא לא מצא את התינוק.
הסכמתי לעצמי לנשוף בשקט.
עכשיו.
איך אני בורחת??
אוי לא. המחבל קלט שברחתי.
הוא מתקרב לחדר, יורה באוויר.
הוא התכופף, למה?
הרחתי ריח מוזר… דלק?!
ואז הוא זרק גפרור.
הוא…רוצה לשרוף אותי חיים??
לאן אני יכולה לברוח??
ואז נזכרתי.
השואה.
רכבת.
יהודים בתוכה.
מפוחדים.
יודעים שהם בדרך למוות.
תאי הגזים.
ומה הם שרו?
"אני מאמין..אני מאמין…באמונה שלמה…"
השם.
אני מאמינה.
תעזור לי.
בבקשה.
רגע.
החלון.
טיפסתי בזהירות למעלה, משתעלת מהעשן.
לקחתי פטיש ושברתי את החלון, מקווה שהמחבל לא שמע את זה. היד שלי נפצעה, הייתה מלאה בדם, השתעלתי, הרגשתי שאני נחנקת. אבל דבר אחד ענין אותי – התינוק. רצתי בזהירות, הפטיש עדיין ביד, ושברתי את הדלת האחורית של החדר של ההורים שלי. טוב שיש לה דלת לבחוץ.
התינוק התעורר, בוכה. חטפתי אותו ורצתי החוצה.
רק רצתי, ורצתי, ורצתי.
נכנסתי לבית של השכנים, בלי לדפוק, פחדתי שהמחבל רודף אחריי.
הם הביטו בי בהלם, הצצתי במראה והבנתי למה.
הידיים שלי היו שרוטות ונוטפות דם, הפנים מפוחמים, התינוק בוכה לי ביד ואני לוחשת, מתנשפת.
"יש לי מחבל בבית, הצלחתי לברוח, אין אף אחד בבית."
בני המשפחה ההמומים הכניסו אותי והושיבו אותי על הספה.
בנתיים האיש התקשר לאבטחה ולהורים שלי.
אחרי כמה דקות הוא פנה אליי
"יהיה טוב, שולחים צבא לבית שלך"
"תודה ענקית"
ולחשתי לעצמי בשקט
תודה גם לך.
השם.

דופליקטית

"אזעקהה, אמאא", צעקתי בחלל הבית. אני הייתי היחידה שקמתי מוקדם, בשש. כולם רצו למיגונית שהייתה בחוץ.
אני הספקתי בדרך להביא בקבוק מים וחטיף. לא מסוגלת בלי אוכל.
רצנו, בנס הספקנו לבוא למיגונית לפני שהטיל נפל.
בום.
הצטמררנו. אחותי רעדה על הכתפיים שלי. ליטפתי אותה. הפעם הבום היה קרוב.
אמא שלי הייתה עסוקה בלדבר.
עסוקה.
אני התיישבתי לי עם התינוקת ליד הקיר. עצמתי עיניים. אחיי שיחקו ביניהם ב"כושי קטן…"
מסביבנו כל האנשים הלא דתיים בטלפונים.
שבת.

עברו עשר דקות, קמנו, ניערנו את השמלות או את המכנסיים, וחזרנו הביתה.
התיישבנו. אכלנו דג. סלטים. האחים שלי היו רעבים בשעה הזאת. קצת מוזר, האמת..
כשאמא הגישה את האורז נשמע שוב קול יללה.
עזבנו את האוכל, שוב לקחתי את התינוקת. ורצנו.
שוב אותו סרט.
דיברתי עם האחים כאילו לא קרה כלום, כאילו לא שוב הופרעה שלוותה של השבת.
רעש מכיוון הדלת.
כולנו הצצנו לכיוונה, משראינו שאף אחד לא נכנס המשכנו בעיסוקינו.
בום. הפעם זה היה קרוב ממש, ליד האוזניים שלי.
הרמתי את עיני בפליאה. מה שראיתי- לא אשכח לעולם.
מחבל מושחת עמד שם. מחייך חיוך רע.
"תרימו ידיים! על הריצפה! אני יורה בכל מי שלא מרים ידים!" הוא צעק ברישעות.
התינוק של השכנים התחיל לבכות.
המחבל ירה בו. ברוע. התינוק השתתק. הכדור פגע לו ברגל.
מסכן. לאחר מעישה- ריחמתי עליו. באותם הרגעים לא הרגשתי כלום. רק הסתכלתי על הרובה שהיה מופנה אליי. באדישות.
"קומי, ילדה", הוא צעק לי באוזן.
קמתי.
עם התינוקת.
עלינו על הרכב, כשקנה הרובה דוקר בגבי.
במיגונית נשארו שאר המחבלים, בחלק טבחו, חלק חטפו.
עולם אכזר.

7476

ו-זהו! שלב א' נגמר. נשאר רק החלק השני.
הערכה חלופית בתורה. מי, תגידו לי, חשב על הרעיון של ההערכות החלופיות? כבר עדיף מבחן.
שיהיה ברור-אין לי שום דבר נגד התורה הקדושה. אבל על הערכות חלופיות אני לא יכולה להגיד דבר דומה (הכי נורא זה הערכה חלופית בלשון, אבל זה לא הנושא).
לענייננו-פתחתי את המחשב הנייד, ונכנסתי לפאוור פוינט. למצגת שמכילה -הפלא ופלא- שקופית כותרת-עשר המכות. נו, גם זה משהו.
אז הוספתי שקופית (מכת דם) והתחלתי לכתוב. לא אלאה אתכן בכל התהליך, אבל בסוף, נשאר לי רק לשים תמונה. תמונה אמיתית של דם לא רלוונטית כרגע, ולפיכך חיפשתי בצורות צורה של טיפה. אחרי בערך דקה וחצי של חיפוש, ובערך חמש פעמים שעברתי על כל תפריט הצורות, מצאתי אחת שאפשר להפוך לטיפה.
מכת צפרדע. כתבתי מה שמורתי היקרה ביקשה שנכתוב, והפעם הוספתי תמונה אמיתית של צפרדע.
ואז התרחשה התפנית הגדולה-אחותי הגדולה נכנסה הביתה.
עכשיו, כמה מילים על אחותי הגדולה: היא נשואה, גרה כ-5 דקות הליכה ממנו, יש לה ילדה בת 1.5 בערך ובעלה מגויס.
ו… יש לה כשרון לבוא כשאני באמצע לעשות דברים חשובים.
ובחזרה לסיפור שלנו.
עזבתי את המחשב, כי אי אפשר לראות אחיינית שלך ולא לשחק איתה. ישבתי איתה כמה דקות. ואז חזרתי למחשב.
מפה נהיה פחות מעניין. אני רק אגיד שהשעה הייתה ארבע וחצי כשהתחלתי לעבוד על זה. כשסיימתי השעה הייתה תשע ורבע. וזו בסך הכל עבודה מסכנה על עשר המכות!!!!!!