את או אני/2

נוטשת/ננטשת

"הי צליל" "הו ריקי, מה שלומך?" "מעולה. איך אצלך? שמעתי שנרשמת לקורס תסרוקות בחופש". "כן, ב"ה" מאיפה היא יודעת? מי סיפרה לה? למי בכלל סיפרתי על זה? בכוונה אני נוסעת לעיר רחוקה, כדי שלא ידעו. אין לי עניין שיתחילו להגיע אלי לעשות תסרוקות במחירים לא משתלמים. ממש לא.
טוב, ריקי לא צריכה לדעת שאני לא מעוניינת לספר על זה או לדבר על זה.. אז קדימה למתוח חיוך ולשאול בחביבות "איך את יודעת?"
"איטה סיפרה לי"
"מה?"
"היא בת דודה שלי. פעם ראשונה שאת שומעת על הבני דודים הליטאים שלי? אבא שלי בחר להיות חב"דניק. הוא עבד עם חבר חב"דניק וככה התקרב לחב"ד".
"איזה קטע, גם אבא שלי. לפני שעלה לישיבה תיכונית, שמע על חב"ד ובחר להיכנס לתומכי תמימים"
"יפה".
"אז מה עוד שמעת מאיטה?"
"שאת מוכשרת. ממש. יש לך ידיים מקצועיות ואת מתקדמת מאוד יפה".
"אני מבינה שאני מוקד השיחה ביניכן בחודש האחרון"
"ממש לא. יצא לנו לדבר על זה אולי פעמיים…"
"אה, כן?"
שתיקה.
"טוב, אולי גם בשבת של הבני דודים שהיתה ובאזכרה של סבתא שלי.."
"וגם וגם וגם… ריקי אני בהלם! כבר לא יודעת אם להאמין לך.."
"מה יש?"
"יש אולי עוד משהו שאתן מדברות עלי?"
"וואו צליל, את ממש מגזימה. מה יש לך היום??"
"מה יש לי?! אני לא יודעת. אבל כן יודעת מה אין לי… אין לי חברה כבר שמונה חודשים".
קמתי ויצאתי מהבית של ריקי.
זהו, היא צריכה לדעת. היא התחילה לה חיים יפים והשאירה אותי מאחור. היא צריכה להבין שהמעשים שלה לא נכונים ולא מתקבלים. אי אפשר סתם ככה לנטוש חברה לטובת כל מיני…
לנטוש חברה?! צליל? שמעת מה אמרת? ומה בדיוק עשית עכשיו?!