תפריט
אני שונאת בני אדם.
אני שונאת בני אדם.
הגעתי למסקנה שאני שונאת בני אדם עד האחרון שבהם.
כל השמות פה בדויים
עכשיו אני אסביר למה.
יום שלישי כ"ט תשרי תשפ|ב, שיעור אנגלית.
המורה מחלקת אותנו לזוגות ומבקשת שנעשה משהו שאני אפילו לא זוכרת.
בדיוק אני יצאתי עם אפרת, ילדה שיום לפני זה צעקה עלי "מפגרת" מול הכיתה ועוד כמה מילים, ולא היה לי נעים בכלל להיות איתה.
המורה שמה לב שאני לא משתתפת והתחילה לתחקר אותי ואז שירה שישבה לידי אמרה כזה בצחוק שאני לא משתתפת כי יש לי אלרגיה לספרדים.
אני צחקקתי באי נעימות וזהו, זה נגמר איכשהו.
עכשיו שתבינו, יש לי כמה חברות ספרדיות מהרחוב, אני הבן אדם שהכי שונא גזענות ואין לי שום בעיה עם ספרדים, אתיופים וכו' וכו.
יום אחרי זה, יוד"ית אחת שואלת בקול: "מי זאת —- —–?"
היא מצאה אותי ואז היא כזה שמה יד על הכתף שלי והובילה אותי לספה (כן יש לנו ספה ;)) ואמרה לי: "עכשיו תשבי פה ואל תקומי".
לא הבנתי מה היא רוצה מהחיים שלי.
ניסיתי לשאול אותה והיא התחמקה.
ישבתי שם שתי דקות עד שנמאס לי והלכתי לכיתה שלי.
בהפסקה שאחרי זה הגעתי שוב לאיפה שהספה (שם כולן מתאספות בהפסקות) ובנות מתחילות לשאול אותי: "את אלרגית לספרדים?" "את מתנפחת ומאדימה כשאת ליד ספרדים?" ועוד כל מיני שאלות חטטניות שונות ומשונות שאין לי מושג מאיפה הקריצו אותן.
אני בכלל לא רגילה להיות במרכז (למי שקראה את הפוסט הקודם שלי…) וכשמלא בנות מתחילות לדבר איתי הלב שלי מתחיל לדפוק מהר והידיים שלי רועדות, אני נעלמת ומגיעה "גיטרה" אחרת שמגמגמת וכל התשובות המצחיקות והשנונות בורחות גם.
אז פשוט הכחשתי ואמרתי כזה: "מה את רוצה מהחיים שלי?" וחזרתי לכיתה המומה.
כשנגמרה ההפסקה, שירה נכנסה לכיתה והיא כזה אומרת לי: "בגלל זה —- קראה לך לספה, לבדוק אם את באמת מאדימה".
נהייתי עוד יותר המומה, מזה שבאמת יש בנות עד כדי כך טיפשות שחושבות שזה אמיתי.
כמובן שתמיד אחרי מעשה מגיעות כל התשובות הכי טובות שיכולתי להגיד ולדפוק את הבנות.
עד כאן היה בסדר.
עכשיו לחלק הדרמטי.
ביום חמישי א' בחשוון יצאנו לסיור (כל חודש יש לנו סיור לימודי, כל פעם למקום אחר)
בערך בסוף הסיור כזה התיישבתי ליד ספרדיה שישבה ליד אפרת
איך שהיא רואה שהתיישבתי, היא מושכת את הספרדיה לכיוון שלה ומסננת: "תתרחקי ממנה היא אלרגית" או משהו כזה, אני לא זוכרת מרוב הפגיעה.
שתבינו! גם זה היה מול כל הכיתה!!!
אמרתי לה: "את זאת שהפיצה את השמועה הזאת אה?"
והיא עונה לי :"כן", ושאני לא אעיז לפגוע בספרדים וכו' וכו'
ושוב נהייתי בהלם ואמרתי לה: "מה את אומרת? (הדגשתי כל מילה) מי את שתאיימי עלי?" ותהילה, עוד ספרדיה שעמדה מולה עונה לי: "היא לא מאיימת, היא אומרת".
אפרת זרקה איזו בדיחה ואני פשוט קמתי פגועה עד עמקי נשמתי.
הבטחון שלי כשאני עם בנות שנמצאות איתי באותו מוסד לימודים, הוא פשוט לא קיים.
בחיים לא פגעו בי ככה והרחיקו ממני ילדה כי "אני אלרגית". בחיים לא הפיצו עלי שמועה כל כך מטומטמת ופוגעת בו"ז. בחיים לא היו נגדי באופן אישי, אני רגילה להיות אוויר.
חזרתי הביתה, התקלחתי ובכיתי.
לא סיפרתי לאף אחד. לא היה לי כוח לספר את זה ושוב לבכות ולשמוע עצות מכל בני המשפחה.
בכיתי כל היום בלי שאף אחד ראה. נשבעתי לעצמי לא ליצור קשרים חברתיים ולא להאמין באף אחד ולא ליזום שיחות ועוד מלא מלא כללים.
ביום שישי אזרתי אומץ (ברצינות! לא היה לי אומץ לזה בכלל) ושאלתי את אפרת למה היא החליטה שאני נגד ספרדים.
היא בתגובה התחילה לנאום לי ששנים היא הייתה גם עם אשכנזיות בכיתה וכולן היו ביחד ואף אחת לא הייתה גזענית ועוד כל מיני גיבובי שטויות.
עצרתי אותה ושאלתי- אבל למה החלטת שאני נגד ספרדים?
היא עונה לי: "את לא זוכרת את שיעור אנגלית ההוא?"
אמרתי לה: "זוכרת, אבל אני לא הוצאתי מהפה שלי את המילים "יש לי אלרגיה לספרדים". יש לי חברות ספרדיות מהרחוב ואין לי שום דבר נגד ספרדים" פה כבר התחלתי לרעוד בכל הגוף שלי.
והיא המשיכה להתעקש שאני אמרתי את זה ובנתיים בנות התחילו להכנס לכיתה ולהקשיב לשיח המטופש הזה וכמו תמיד חוק מרפי התערב, המורה הגיעה וזהו. התחלנו להתפלל.
אחרי התפילה לא דיברנו על זה עוד.
האמת, כשאני חושבת על זה עכשיו, אני לא בטוחה אם לא היה טוב שהמורה נכנסה באמצע.
בסוף השיעור המורה העבירה אותנו מקומות ואני יצאתי ליד ילדה שרציתי להתחבר איתה. הלב שלי קפץ ורקד והשתולל ופתאום היא שואלת: "נכון את רוצה להשאר ליד —-?"
הלב שלי צנח.
היא העדיפה לשבת ליד ילדה קצת אמממ…
כמעט נשבעתי שוב את כל מה שנשבעתי אז.
כשהתעקשתי לשבת בשולחן האחרון היא אמרה לי שזה או שאני יושבת איתה בשולחן האחרון או שאני יושבת עם מי שהייתי איתה עד עכשיו, בשולחן אחר.
כבר כמעט נאנחתי בהקלה- היא כן רוצה אותי והכל בסדר.
בקיצור התמקמנו באותו שולחן ואז יצאתי מהכיתה לכמה דקות וכשחזרתי ראיתי שהיא עברה לשולחן אחר עם הילדה ההיא.
רציתי להעלם באותו רגע
חזרתי הביתה ושוב בכיתי כל הזמן.
אין לי כוח.
אין לי כוח לבני אדם. הם כל כך מסובכים ומעצבנים ומשגעים ת'שכל.
אני מקווה שאפשר להבין את הכאב שלי כי לא ממש הצלחתי לכתוב אותו.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
24 תגובות
מזדהה עם הכותרת למדי
התגובה שלי: ???.
אוף, כמה מעצבן.
אבל חמודה, גם את בת אדם. ב״ה יש לך יותר שכל ואולי קצת יותר רגישות, ואת לא מאלה שתאשימי אחרים במה שלא נכון- ועוד יותר, ממה שהם לא אמרו ולא עשו אף פעם.
אבל בדיוק כפי שאמרת, הם בני אדם ודרכם לטעות מדי פעם.
וגם, חשוב להזכיר, שאסור להכליל. אמרת שאת לא גזענית בכלל, נכון? גם פה יש מן גזענות.. ההכללה הזאת.
נ.ב- איזה יפה את כותבת!! רואים שיש לך חוש מיוחד בכתיבה. ואגב, את נשמעת מדהימה.
דיייייי, למה ניהיה לי עצוב בלב?!?!
אין לי איך לנחם אותך כל כך
אבל אני חייבת לומר (סורי) שיש לך כיתה תת-רמה. נקודה.
זה שאת לא ברמה שלהן זה בעיה שלהן בלבד ולא שלך, אולי תנסי למצוא את הבוגרת בכיתה? הרי בטוח שיש איזה בת שתיים שלא היו כל כך תתות רמה שהאמינו שאת אלרגית לספרדים וכו
אמאלה.
מזעזע.
אני בשוק.
גיטרה, תרשי לי לומר לך שאת לא שונאת בני אדם, אלא איבדת את האמון בהם.
עצוב מאוד לקרוא מה שעברת! עד כמה אנשים חסרי רגישות.. פשוט נורא.
תדעי לך, שנכון שאת נפגעת וכרגע לא נעים לך אבל מי שיסבול מהמידות הרעות האלה באמת זו- היא.
את פשוט לא מספיק מעריכה את עצמך ולכן את לוקחת את מה שאומרים לך ברצינות כאילו הילדות האלה אמורות לשנות לך משהו, כאילו הם חשובות יותר מימך ואת כלום לעומתן(אני טועה? פשוט אני אישית ניחנתי במידה הזו שנקראת דימוי עצמי נמוך).
הילדות האלה לא שוות את היחס שלך ויש להןןן עוד הרבה מה לעבוד. תתחילי לרחם עליהן.
קראתי הכל וכואב לי… רגע מדמעות.
זה נשמע כל כך מתסכל. לא נעים, עד כאב.
ובודד.. כל כך בודד..
התחושה הזו, של להיות לא רצויה.. פלאשבקים..
על עצמי אני יודעת, שזה לא השתנה גם כעבור המון זמן..
מה כן? זה עניין של תודעה, הסתכלות, לדעת לאיפה לדחוף את עצמך, ואיך.
אם תרצי, אני לגמרי כאן כדי לפרט.
ובכללי.. אני פה.
אמלה מבינה אותךךך גם אני שונאת בני אדם איזה סיפור עצוב ומזעזעעע מה נסגר עם בני אדםםםםם
יש לי דמעות, גיטרה.
את מהממת. מהממת.
איזה רוע, אנשים!
אין לי מה לומר לך, רק שאני מבינה אותך. מרגישה את הכאב שלך.
אוהבת אותך ילדה.
מזדהה איתך!
אצלי זה קצת מכיוון אחר אבל גם אני סובלת חברתית (פעם היה יותר קיצוני עכשיו קצת פחות…) וגם אני לא אוהבת חברות נשמע לי מיותר?.
מקווה שהיסתדרת עבר כנראה שבועיים מהתאריך ששלחת את הכתבה/בלוג.
וטיפ קטן ממני- קחי הכל בפרופורצי'ה?.
חברות זה לא דבר מיותר! זה דבר שחייב כל בעל אנוש. בשביל משהו ברא אותם ה׳, לא?
רק חבל שנתקלת בטיפוסים הלא נכונים…
אוח, נשמע קשה.
את יכולה לעבור הכל! זה יעבור! זה רק תקופה! את שווה הרבה יותר ממה שאת חושבת!
בהצלחה ❤️
אוף, זה פשוט היה כואב לקרוא את זה.
למה בני אדם לא חושבים?! זו הייתה השאלה שקפצה לי מיד כשנדמו המילים.
אתפלל בשבילך שיעבור מהר. אין מצב שזה יימשך, אם יש להן מעט שכל הן תצלחנה להבין שזו טעות טיפשית שלהן.
אה, לא יודעת אם זה מה שמתאים כאן, אבל הכתיבה שלך טובה ממש!
יאוויי
אני מזועזעת שבנות יכולות להיות כל כך רעות!!
אמאלהה
מזדהה כל כך עם הכותרת, אני פשוט שונאת אנשים ובדיוק היום הייתה לי תקרית כולשית בכיתה שעכשיו אני באמת מבינה אותך באמת אוףף מקווה שהכל יסתדר לך❤
אני.. אוף.
עזבי, כואב לי עכשיו מידי, מידי-מידי.
אני אחזור מתישהו, להגיב בארוכה.
תזכרי רק, שאת מהממת, תמיד.
ולא משנה מה קורה, או מה אומרים לך.
פשוט תזכרי, שתמיד יש לך אותך.
?
וואי נשמה שאת.. זה כול כך לא קל!! אני גם עברתי משהו דומה, אבל פליז, תמצאי נשמה טהורה אחת בעולם שאת יכולה לסמוך עליה בשביל שתוכלי להעביר את התקופה הזו בצורה שפוייה
ואת עצמך את אוהבת?
תאהבי את עצמך זה מה שחשוב
ואז במילא תאהבי גם אנשים אחרים.
כשלא תהיי תלויה במה הם אומרים לך
בעז"ה
הרבה תפילות
מי שאמרה עלייך שאת "אלרגית לספרדים" היא פשוט אבל פשוט רעה! אין לילדה הזו לב! ההתנהגות שלה מגעילה בעיניי !!!?
וטיפ לדרך- אני מציעה לספר להורים זה יעזור לך, שעשו עליי חרם לא סיפרתי להורים עד שהם גילו מהמורה…ואני חושבת שעשיתי טעות שלא סיפרתי להם אז תספרי וטוב שפרקת את זה אלינו.❤❤❤
מי שאמרה עלייך שאת "אלרגית לספרדים" היא פשוט אבל פשוט רעה! אין לילדה הזו לב! ההתנהגות שלה מגעילה בעיניי !!!?
וטיפ לדרך- אני מציעה לספר להורים זה יעזור לך, שעשו עליי חרם לא סיפרתי להורים עד שהם גילו מהמורה…ואני חושבת שעשיתי טעות שלא סיפרתי להם אז תספרי וטוב שפרקת את זה אלינו.
באת לי בזמן… בדיוק גם עכשיו קרה לי טאקר לא נעים עם החברות הכי טובות שלי שתמיד הייתי מוכנה לתת להן הכל ועכשיו איבדתי את האמון בהן… הבעיה היא שמלא פעמים אני מחליטה לא ליצור עם אחת מהן קשר יותר כי תמיד היא נעלמת אחרי שמתחנפת אלי ומנצלת אותי ואיכשהוא שוב אנחנו נהיות החברות הכי טובות.. אבל הפעם היא תקעה לי סכין בגב בצורה נוראית שגרמה לעוד חברה טובה שלי ללכת אחריה… קיצר שונאת אנשים ושונאת עוד יותר שבוגדים בי אחרי שמנצלים אותי…. אז מזדהה לגמרי עם התחושה של הבכי ועוד עצה ממני: לכבות את הטלפון ולהתנתק מהעולם…. זה עובד לי יופי
אאוץ'. איה. אנשים כל כך מעצבניםם לפעמיםם. אוףף. וכשיש סוף סוף אנשים טובים לא יודעים להתנהג איתם מהפחד בגלל אותם המעצבנים…
אין לי ממש לומר. אני בעיקר כואבת בשבילך
אווץץץץץ !!!!!!!
וואו כמה שזה דוקר וכמה שבנא יכולים להרוס ברגע אבל גם מהצד השני גם יכולים לתקן אנחנו לא נשנה את העולם אבל לפחות את עצמינו אז טוב שהערת את תשומת ליבי כי לפעמים זה ככ יכול לפגוע
ואת נשמעת כזאת רגישה אז מקווה בשבילך את כול הטוב ושבא ישימו לב יותר למעשים שלהם לוב יו??
"אני מקווה שאפשר להבין את הכאב שלי כי לא ממש הצלחתי לכתוב אותו".
הבנתי. הבנו. הצלחת.
והצלחת עוד משהו, שנרגיש את הכאב שלך…
וזה כואב.
אבל עוד משהו הבנתי. שלא, את ממש לא שונאת בנ"א, את אוהבת אותם. פשוט. בלי שטויות.
וכשאת רואה אנשים עם שטויות, את לא מבינה מה יש להם.
אז כן, יש אנשים עם שטויות והרבה.
אם הן לא היו ילדות קטנות, שטויותיות וטיפשנות הייתי אומרת לך שהן רעות.
אבל נו, הילדה הזאת מסכנה, קצת נחיתית, רואה בך "גזע עליון" בתוכה וסוחפת כמוה אחרות.
אני מרחמת עליה.
אבל בואי נעזוב אותה. יש הרבה אנשים טובים וחכמים שיודעים מה הם עושים ואת ההשלכות של המעשים שלהם.
וזה בעז"ה יעבור. ואני רוצה שבעזרת השם החוויה הזאת תעבור לך ולא תתרחקי מאנשים…, כתבתי בלוג שקוראים לו "פתרונות מעשיים/ 2" אני מקווה מאד מאד שזה יעזור לך ושתראי את האנשים בפרספקטיבה רחבה ולא את החברות הכ"כ ילדותיות האלה…
בעזרת השם.
אוייי איזה פדיחה שזה התפרסם… באמת שכתבתי את זה כשהייתי איפשהו בעולם של כאב…
תודה על ההזדהות וההכלה, היה נחמד לקרוא ולדעת שיש כאלה שאני מעניינת אותן.
אז המקרה הזה עבר ונגמר, כמו כל דבר, אבל כן חוויתי כמה בגידות, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
אז פסדר, אולי אני לא שונאת בני אדם, אבל כשאני מנסה ליצור קשרים לא הולך לי, בלימודים הבנות מדברות איתי אבל אחרי צהריים הן יוצאות ולא חושבות לקרוא לי.
נכון שאני יכולה להתקשר אליהן ולהציע להן שנצא *איתי* אבל עד שקלטתי שהן יוצאות כל יום, כבר הגיע חופש חנוכה,(הן לא יצאו יומיום מתחילת שנה אלא רק בתקופה האחרונה) ואחריו כבר לא נראה לי שאני אשקיע בקשר איתן.
בקיצור- מה שנשאר לי עכשיו זה רק הגיטרה שלי- המוזיקה, וספרים.