אני נזכרת, תודה!

אני נזכרת, בפעמים,
שבהם הייתי בוכה עלייך בלילות,
קורעת את עצמי מרחמים.
ואז, היום שבו התבשרנו בבשורה,
כי הנה הגיע הרגע,
את כלה!
יום שמחתך,
הפך ליום עוגמה!
לאבא ואמא עשיתי מהומה!
הנפש שלהם נשברה!
אני זוכרת את היום שאולי לא אשכח לעולם!
היום בו נמאסו עלי כולם!
למען האמת, היום עצמו נמחק.
עד שהרגשתי שאני ממש בשעת הדחק.
כתבתי לך הודעה "אני לא יכולה!!!!"
זעקתי מבין המילים.
אמרת לי לחכות.
ובמילים אחרות: לא להוציא את העצבים!
התקשרת כעבור זמן,
התחלתי לבכות לך בטלפון.
עד שאמרת שאת למטה, ושאני ארד,
וכל זה היה בעשר בלילה!
מתוך העצב, עלתה השמחה: זו פעם ראשונה שאני רואה אותך עם פאה!
אמרת לי שאני יפה
'נו ברור! האנשים הכי יפים הם אלה שבוכים!'
לעצמי אמרתי.
נתת לי חיבוקים שאת חלקם עוד לא שכחתי!
אמרת שהגעת ישר מיום עבודה,
והקפצת את בעלך מהספה ישר אלי לחניה.
אני משערת שזה היה,
כי באותו היום הייתי אמורה לבוא אלייך
"מה דעתך לקפוץ לחצי שעה?"
מילא אם היית מקפיצה ומחזירה,
היה פה מקום לחיוב.
אבל לא. את גרה קצת רחוק עבורי,
ואני מפונקת!
מפחדת לנסוע לבד בכלי שדומה לרכבת.
אמרתי שלא אבוא,
הייתה אכזבה בקולי,
"אבל עד כאן!"
אמרתי לעצמי.
ובלילה שבאת, אמרת:
"את לא באת אלי אז אני באתי אלייך"
וכמובן חייכת!
'תודה',
זו לא מילה שמספיקה!
אך זו בהחלט מילה שמוכיחה: לך את הדבר הזה אני לא אשכח!
ובשמיים, זה כבר רשום במסמך!
כמה ימים או שבועות אחר כך,
נסענו ביחד לאישה ההיא,
גשם זלעפות שרר בחוץ.
ובדיוק באותו הבוקר האוטו שלך התקלקל.
גם פיספסת את הרכבת,
היית צריכה ללכת ברגל.
אין ספק שיד ההשגחה מונחת בדבר.
אחרת, היה כבר מאוחר.
ובואי נודה, כמו ילדות התנהגנו!
וזה שאת מרוקאית ואני רוסיה,
זו בדיוק העובדה שאנחנו מעבר חציה;)
וברצינות, תודה לך!
מורה שלי😘