אני לא כוכב

אור אפיק, מוצאי שבת

הוא אחז בחוזקה את הפלאפון שלו, מתלבט אם לחייג או לא.

יושב על הספה בבית הוריו, מסכם את השבוע העגום בחייו. ביום שלישי הוא גזר את הזקן והדס עזבה. רביעי היה פורים אומלל, שהוא אמר בו הרבה לחיים כדי לשכוח את מצבו.

חמישי הוא ניסה לפנות להדס דרך אשת חברו, ונשך שפתים כשהגיעה התגובה הקרירה חזרה.

בשישי הזמין עצמו לבית חברו הטוב, ששליח ביישוב של הוריו, לסעודות והתאפק שלא לחוש עצמו הומלס חסר תקווה.

וזהו. היום לאחר הסעודה שוחח לעומק עם דובי, וכעת הוא סופר שלוש כוכבים בביתו הריק ובירך  עצמו בשבוע טוב, והבדיל בסלון. לבד.

נותן לקולו להשבר ב"ליהודים הייתה אורה ושמחה", כשחיכה ולשווא אף אחד לא חזר אחריו.

לא אומר ויתן לך. לא יכול ככה.

הוא יתקשר. בכל מקרה, חשב בציניות דוקרת, גם אם הדס רוצה גט, צריך לדבר על זה, לא? הרהר, מתעלם מהכאב החד שהסבו לו המילים.

מעוז בנימין, רחוב וינגייט, מוצאי שבת

הדס סיימה בזה הרגע להשכיב את הילדים, מותשת לגמרי.

אף פעם לא חשבה שאורי עזר  כל כך הרבה עם הילדים. היא לא מסתדרת בלעדיו.

היא הודפת את המילים האחרונות בבהלה. לא רוצה לחשוב על אורי.

למחשבותיה חדר צלצול הנייד. היא עצרה נשימתה, כשהופיע אורי על הצג.

מה.. הוא.. חושב.. לעצמו? המילים מסתדרות בראשה, הלומות.

שככה היא תענה לו, כאילו כלום. כאילו לא גזר בעלה היקיר את זקנו, כאילו הבנין עדי עד על יסודות התורה והחסידות שלהם לא נחרב השבוע לאלפי חתיכות קרועות.

כאילו היא לא בוכה עכשיו. בכלל לא. רק נמלטת למרפסת, ובוכה שם את חייה, לראשונה מיום שלישי.

בוכה את החלום ושבריו, בוכה את העתיד ובוכה את הווה. בוכה את השבוע הבודד שעברה. ולא. לא מסוגלת לענות לו.

ורק אחר כך, בחושך שמולה, סופרת שלושה כוכבים, בדיוק כמו בעלה.

ומאחלת לעצמה, בשקט. שבוע טוב ומבורך. אמן.

אחר כך היא חוזרת לחדר,  רק כדי לספור שלוש שיחות שלא נענו, אורי. והצג מהבהב לה "אורי מחייג אליך", והיא עונה.

"שבוע טוב"

"ומבורך"

שקט מביך.

"א.. אני חושב שאנחנו צריכים לדבר.." מגמגם קולו של בעלה.

"אני בטוחה בזה" היא עונה בחדות. הוא מתכווץ.

"אממ.. נראה לך.. זאת אומרת, מתאים לך עכשיו? ברור לי שזה לא יפתר ברגע. לפחות ננסה.."

הוא אומר באומץ ,ומחכה לשווא לתגובה ממנה.

"הדס? את מסכימה איתי?.." אורי חש שכל בטחונו עוזב אותו.

מוצאי שבת, בית חב"ד מעוז בנימין

שבי ליפמן נועלת את הבית חב"ד, ותוחבת את המפתח לתיק. מול עיניה עדיין מרצדים מפיות וורודות, סרטים סגלגלים ואינספור פנינים יפות כאלו, בגווני שמנת. בעזרת השם יהיה יפה מחר. ערב הפרשת חלה , ופעם ראשונה שהם מארגנים פעילות לנוער בשכונה.  היא ומיכל  גולדין מתייחסות לכך במלוא הרצינות.

אינספור שיחות טלפונים, ריצות לחנויות, וישיבה אינסופית מול הפנקס הגדול של מיכל, שבו הם כותבות את התוכנית.

איבריה משוועים נואשות למנוחה. מיד בצאת השבת היא, מיכל והבת שלה, איילת, נפגשו בבית חב"ד, והחלו לסדר אותו. בעלה ובנה של מיכל גררו כבר את השולחנות, והם יכלו להתחיל לערוך. שוזרות פנינים עדינות וקושרות סרטים מתנפנפים לפפיונים קטנים. מיכל רוצה שהכל יהיה מוכן בזמן, ושבי רוצה גם. עכשיו כבר יש הרבה יותר משלושה כוכבים בשמים, והמחשבה היחידה שמרגיעה את שבי כשהיא נכנסת לרכב, היא, שלה יש חמש כוכבים במיטות עכשיו. יותר נכון, היא סומכת על שימי שהכניס אותם למיטות. כרגע היא יכולה לראות כוכבים רק בשמים.

הרכב מחליק על הכביש הגשום, והיא מזהה את הבנין של הדס אורן מבעד לטיפות שנמרחות על השמשה. היא לא חודרת לרשות הפרט, ממש לא, אבל החושך שזועק שם מהחלונות מוזר. רק עשר בלילה עכשיו. למה חשוך שם? הדס לא בבית?

שבי מעיפה מבט מוטרד נוסף, ונוסעת הלאה. צריך באמת לדבר עם הדס, מקריין לעצמו במוח קול מעצבן.

הרבה זמן שלא היו בקשר. אלפי מטלות מקפצצות לה בראש, בנורות צבעוניות ובפנינים לבנות, בצלחות של שולחן שבת ובשיחות אישיות.

היא שליחה עמוסה. מעוז בנימין שלהם דורשת הרבה עבודה.

נכון. אבל חוץ מהכמות, היא רוצה גם לגעת בכל נשמה שהיא פוגשת. ללטש אותם אחת אחת. לעזור להם לזהור.

כרגע, המקורבת הרצינית שלהם זו הילה. הפלאפון שלה אומד את השיחות בינה לבין הילה בשעות ארוכות מאוד. מאוד. שעות של ליטוש יהלומים. שבי חושבת על העובדה הזאת, וזה מרגיע לה את המצפון המציק, שנוקש לה על הלב ומזכיר לה את הדס, שנראה שמשהו עובר עליה. ומזכיר לה בנוסף, באדיבות שכזאת, כמה זמן שלא דיברה איתה מילים שהם לא "את באה להתוועדות" או "נו או.. עמוד 58 בסידור".

היא מחזירה לו חזרה, למצפון האדיב שלה. כמה שעות דיברה עם הדס שנים שעברו! כשהדס עוד הייתה עם שיער שחור ארוך  ומכנסים, והמילים שלה היו מצופות במנטליות מעוז בנימינית טיפוסית, מעקצצת קצת. היא ושימי השקיעו בהדס המון. מה זאת אומרת? מקורבת שלהם!

עכשו.. עכשו הדס נשואה לאורי אורן. הוא עם כובע קנייטש והיא בפאה עם לייס. והם חב"דניקים. אז זה בסדר. זה בסדר שהזכרון שלה מתעקש על כך שהם דיברו באמת בפעם האחרונה.. כשהדס הייתה עוד בלי פאה. ועכשו היא בלי עין הרע עם שלושה מתוקים.

הלחיים שלה מתיישרות חזרה, והדוק המהורהר שכיסה את העינים שלה מתפוגג. שבי יוצאת מהרכב, והזכרון על הבית החשוך של הדס מתפוגג גם הוא. מתעלם מהקול שקודח שאולי היא לא צודקת.