אני דוחה הכל..כל דבר! עבודות לתיכון, כתיבה לרבי, להתקשר לאנשים שצריך, לחשוב על דברים, מבחנים..אפילו את השעון מעורר בבוקר אני דוחה בעוד 5 דק ועוד..וברור שאני מאחרת בסוף ואז אני אוכלת ושותה לפני ברכות השחר וגם לא מספיקה להתפלל ואז גם החתת הלך ואז אני כבר מרגישה שכל היום הלך ואין שום דבר של קדושה ביום הזה…ואז אם יש לי זמן ללמוד או שצריכה לכתוב לרבי אז אני לא לומדת/כותבת כי אני מרגישה צבועה שאפילו לא התפללתי היום ושיחה של הרבי אני לומדת?!…וכ"כ קשה לי עם זה..זה פשוט הורס לי דברים בחיים הדחיינות הזו. ולא עוזר לי השיטות של לעשות הכל באותו רגע כי אני פשוט לא עושה. בימים המלאים שלי שאני כן עושה וכן כותבת לרבי כשצריך ולומדת שיחות ומסיימת עבודות..-זה ימים ככ מאושרים!!אני מרגישה טוב עם עצמי ופשוט כיף לי. ואני מרגישה באמת חסידה של הרבי שעושה את הרצון שלו. אבל ההרגשה הזו לא משפיעה על הימים אחכ..בימים הלא טובים אני פשוט במצב מיואש..מה עושים?????
שלום יקרה,
ממש אהבתי לראות בשאלה ששלחת את האכפתיות שלך דווקא לעניינים הקשורים בעבודת ה' וחסידישקייט. כל כך לא מובן מאליו שאלו הדברים שמפריעים לך עם אתגר הדחיינות שהזכרת.
כמה מילים על דחיינות
ובקשר לדחיינות… רק לידע כללי, שתדעי לך, שאני כבר כמה דקות טובות יושבת על המחשב, דוחה ודוחה את מתן התשובה עבורך. ובכמה דקות טובות אני מתכוונת שלמעלה משעה אני יושבת ומתפזרת למקומות אחרים לפני שאני משיבה.
כן. דחיינות. שם של סירה מאוד רחבה שהרבה מאתנו נמצאות שם. כמה הרבה? אני מניחה שכולנו. השאלה באיזה מינון ועד כמה זה משבש לנו את סדר היום.
ממה שכתבת אני מבינה שהדחיינות שאת מתארת עוטפת חלקים נרחבים מחייך. עניינים שאת צריכה/שחשוב לך לבצע אותם בזמן למען טובתך האישית. ולמען הסדר הטוב.
יש לי קרובת משפחה משעשעת במיוחד ששנים סובלת מעודף משקל "כבד". בכל פעם שהיא רואה מישהי שהצליחה לרדת במשקל משמעותית היא מגיעה כרוח סערה עם השאלה המתבקשת "איך עשית את זה??" ואני, הצופה מהצד, מחייכת. הרי אם לא מדובר בניתוח, הדרך ידועה מראש ודורשת את אותם הדברים, לאכול מסודר, להימנע משטויות עד כמה שאפשר ולשלב ספורט. אין קיצורי דרך. הדרך היא אותה דרך. אלא מה? אפשר לעשות אותה טיפה יותר אפשרית עבורנו עם כל מיני טיפים שהופכים את זה לשלנו.
אני חושבת שגם כאן, הפתרון די ידוע מראש. כדי להימנע מדחיינות צריך… פשוט לא לדחות.
להיות במודעות שעליי מוטלת האחריות לעשות בזמן את הדרוש לי לפי המטרות שהצבתי לעצמי/הציבו לי.
כמה עצות מעשיות
כמה טיפים טכניים ממני אלייך כדי שזה ירגיש אפשרי יותר-
לא לשכוח לבקש
ולפני שאת יוצאת לדרך… אל תשכחי את הטיפ הכי חשוב ומשמעותי. סייעתא דשמייא. תבקשי ממנו שיצטרף אלייך. כן, גם בדברים הכי קטנים. דווקא שם. זה מה שאבא עושה. מצטרף, מסייע, בכל הדרוש. הדיבור הפתוח והישיר אתו הוא תכלס הכי מתוק שיש.
תהיי החברה הכי הטובה של עצמך. עשי את הדברים בצורה הגיונית. מקבלת ואוהבת.
סומכת עלייך שתדעי למצוא את ההבדל בין קבלה עצמית לבין מתן תירוצים שעוזרים לנו לא להתקדם.
מקווה שהייתי לעזר:)מה שבטוח את עזרת לי…
הגעת בול בזמן לעזור לי עם ההתארגנות האישית שלי במטלות שעליי לבצע. על כך, תודה!
הצלחות!
איתך בדרך, שמחה
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
2 תגובות
יאא אני ממש מזדהה איתך, אני קוראת את מה שכתבת ואומרת לעצמי "נכון!" "כל כך קורה לי!" כך שהתשובה עזרה גם לי 🙂 תודה רבה ובהצלחה לכולנו!!
אני גם דחיינית וגם עצלנית אז את במצב טוב לידי קבלי פורפורציה