אני אלופת העולם

כי אחרי ההפסדים הניצחון הוא פשוט מתוק

נפלתי
ונפלתי
ונדמה לי שגם קצת קמתי

אפילו צעדתי כמה צעדים
לפחות ניסיתי, בטוח
אבל אז ממש נפלתי
הרבה הרבה יותר חזק
וכואב

כי כשאני באמצע לעבוד
להתאמץ להיות
לנסות לחיות
כשהנפילה מגיעה דווקא אז—
אז לקום ממנה זה הדבר הכי כואב וקשה בעולם

ואז קמתי
וקצת זמן אפילו הצלחתי לצעוד
צעדי תינוק, אבל צעדים
ועכשיו שוב נפלתי…

ואז חשבתי
אולי אני בכלל צריכה
לעשות סוויצ' בגישה

במקום לנסות להילחם עם הרוח
שממילא תמשיך לנשוב לכל אורך המסלול
ולגרום לעוד ועוד נפילות

במקום לנסות ללכת נגד הזרם הכל כך חזק הזה…

פשוט אתן לו לסחוף אותי
למקומות טובים
אהפוך אותו לעזר
אבל לא לעזר כנגדי…
נראה לי שזו התרופה הכי הגיונית לחיים

ובכלל, מידי פעם אעצור
בנווה מדבר נחמד, עם שמש ואור
לעייפותי זה פשוט יביא מזור
לא חכמה לנסות
מעבר ליכולותיי לעשות
כי דווקא לדעת לעצור-
זה להיות גיבור!!!

הסבר: כמו שבטח הבנתן, זה על מסלול החיים, אותו מסלול מלא אתגרים, שה' הטוב תכנן לי עוד לפני שהגעתי לעולם…
אני בת 16 ואני מתמודדת עם דיכאון (אמיתי, מאובחן, מקבלת תרופות וזה…)
זה התפתח אצלי לפני זמן די קצר
ומאז שאובחנתי רשמית, אני שונאת את עצמי ואת כל העולם וכועסת על כל העולם ולמה זה קרה לי ולמה זה מגיע לי ומה, ה' כל כך שונא אותי שהוא עושה לי את זה?!!! לא פייר וכו' וכו' וכו'…
וגם מאוד מתביישת בזה ומרגישה כמו איזו משוגעת, כי איזה בן אדם נורמלי צריך תרופות פסיכיאטריות?!
ובקיצור נלחמת במצב. ולכן קשה לי הרבה יותר ואני חווה המון התקפי דיכאון (שזה הנפילות בשיר).
ועכשיו קלטתי שיהיה לי הרבה יותר קל אם פשוט אקבל את המצב ואתן לו להיות כמו מקפצה בשבילי שתעזור לי להגיע למקומות טובים, במקום להפך…. (הרוח בשיר זה הדיכאון וכל הרגשות שלי…)
(בעצם קלטתי את זה מזמן, אבל רק עכשיו החלטתי ליישם את זה ולקחת את עצמי בידיים)
כי בעצם, רק אם אפסיק להילחם עם עצמי אצליח להגיע לאנשהו בחיים.
הרי הדיכאון הוא עובדה מוגמרת, והוא כמו כנפיים שה'נתן לי שאני מחליטה אם לעוף איתן או רק להתלונן שזה מכביד אותי ..
אבל הגישה שלי ניתנת לשינוי. והיא, ורק היא-ולא האבחון שלי ולא האתגרים שלי-אלא רק היא, בידיים שלי.
(ואגב אני מקבלת השראה מישהי גיבורה שאני מכירה, אישה בת 35, היא אמא ושליחה והיא מתמודדת עם דיכאון וחרדות ועוד כמות גדולה של בעיות שונות עם הבריאות… אה, ורק בדרך אגב היא גם איבדה את אבא שלה בגיל 18…. והיא הבן אדם הכי פעיל שראיתי בעולם. מתארות לעצמכן?!!!!
והיא שליחה, ואמא ל4 ילדים מתוקים, ומורה, ומחנכת, והיא גם מקדישה עשרות שעות מהחיים שלה לדבר עם אנשים שסובלים גם הם מבעיות בבריאות הנפש (כמוני למשל…), ואיכשהו למרות הכל היא תמיד עונה לטלפון עם פוווול סבלנות, היא מדהימה, ממנה אני לומדת שהכל אפשרי עם כח רצון…)
והחלק בשיר שאני מחליטה לתת לעצמי לנוח, זה כי אני מנסה להיות הבן אדם החזק והכמעט-הכל-יכול שהייתי לפני כל הסיפור הזה, ולא יכולה לקבל את זה שדברים השתנו וזה בסדר, ולא חכמה לנסות להתעלם מזה…
ואני ממש ממש רוצה להצליח לקבל את עצמי החדשה. אז לפחות אשתדל….
אז בקיצור אני הולכת בעז"ה לשנות גישה… וזה ייקח הרבה כוח, אז בבקשה, תנו לי את ברכותיכן
ואגב זה יותר קשה ממה שזה נשמע כי דיכאון הוא אחד הדברים הקשים בחיים, זה פשוט לטבוע בעצב אין סופי, ובאמת שאין לך שליטה על זה כי זה בכלל נובע ממשהו משובש פיזית במוח… מי שלא חווה- לעולם לא תוכל להבין, אל תנסו אפילו.

ולכן אני מבקשת, בקשה נפשית, שכל מי שרואה את הפוסט הזה ואכפת לה, תיקח גם היא החלטה טובה לשנות גישה לגבי משהו בחיים שלה שטעון שינוי, אפילו אם רק ליום אחד…
וגם תעדכן בתגובות שהיא עשתה את זה. זה יקל עליי 🙂
תודה נשמות
ושבעז"ה ניהנה מהמסלול הזה!!!
בהצלחה לנוווווו