אליך, האמא של ילדיך.

.

תגידי,
את רוצה להיות אמא?
ומאיזה סוג?
ואת לא, לא קצת – מפחדת?
לקחת כזו אחריות?…
אתן יודעות,
אני רואה אותן לפעמים.
יושבות בתחנה, בגינה, או בתור למכולת.
אמהות.
של ילדים, ילדים אמיתיים, הולכים. נושמים. מדברים. בוכים. צוחקים.
נשמות.
נשמות חסרות אונים,
תלויות בחסדי האמא, לחלוטין.
הן לא יודעות לטפל בעצמן, וגם לא להרגיע כאב.
הן לא יודעות למחות דמעות לבד,
וגם לא להתנהל מול העולם הקשוח, המפחיד, כשהילדים הגדולים נכנסים לגינה.
כשיש צעקות באוויר, הן מתכווצות, נשמות קטנות.
ולפעמים הן רק צריכות את אמא,
שתבוא, ללטף, לחבק ולהגן, להרגיע, ולהבטיח שהכל בסדר.
לפעמים, זה כל מה שהן צריכות.
אבל האם,
האם הן תמיד זוכרות להיות שם?
–

אתן יודעות,
אני רואה אותן לפעמים.
מדברות בטלפון, משוחחות ביניהם, דוחפות עגלה בעייפות.
אמהות.
אולי בפנים, עמוק עמוק,
הן רוצות לתת את כל כולן.
אבל כשהן חוזרות מיום עבודה מתיש, הציור של הילד נהייה חסר משמעות.
וכשהוא שוב מתחיל לבכות בקול מתבכיין,
מתחנן לטיפת תשומת לב
הן בקושי מעיפות בו מבט, ותלך כבר למיטה!
הנשמה, שמתחננת לליטוף של אמא
נרתעת אחורה בבעתה.
כי אמא שלה,
היא עכשיו מוקד הצעקה.
–

אתן יודעות,
אני רואה אותן לפעמים.
אמהות.
עייפות, גיבורות מלחמה מותשות.
הן כל כך רוצות, מנסות,
לעשות את הבלתי ייאמן,
לנהל בית נאמן בישראל.
הן מתפקדות בתור עובדות, מנהלות, נשים ואמהות במקביל,
שואבות (או שלא?) אנרגיה מהאוויר,
ורוצות, רוצות כל כך להיות – הכי.
רק אולי, לפעמים
בצד קצת נשכח התפקיד.
המילה שפעם היתה נאמרת ברטט, בפחד מלא אחריות וחרדה,
היום כלאחר יד נשלפת:
א.מ.א.
–

אתן יודעות,
אני רואה אותן, לפעמים.
נשמות לא מושלמות,
בחיים הזויים, עולם משוגע ומלא בהזיה.
אני רואה פרדוקס,
נשמה קטנה, מתכווצת מול אחת שסובלת
אמא טובה,
שנהפכת לרגעים למכשפה.
ילדים קטנים שמבקשים ללא מילים – אהבה,
ומקבלים בתמורה סטירה.
אני רואה אותן,
אימהות,
שרוצות כל כך להיות.
להעניק, לתת בלי סוף, כל מה שרק תבקש.
אמהות, שהמצפון לרגע לא נותן להם לזכור
שהן גם בנות אדם, מוגבלות.
אני רואה אותן, לפעמים.
נשמות.
–

והלוואי שלעולם לא אשכח,
גם לא ביום עייף,
ואחרי שאצעק את גרוני הניחר
על הילד המכווץ בפינה.
הלוואי שלא אשכח,
את גודל התפקיד,
ושהמילה לעולם לא תאמר כלאחר יד.
כי את אמא.
א.מ.א.
במלוא מובן המילה.
–

כל מילה, כל משפט, כל תנועה ומעשה,
נחרטים שם, עמוק עמוק בלב,
שלהם.

–

הלוואי, שאזכה לזכור לעולם.