איפה לא מחפשים אבידות

אז למה באמת?

לפרק הקודם

סופשבוע טוב!
מקווה שלא נשארתן מדי במתח;) (ומי שכן… מקווה שהיא פשוט הלכה לפתוח ספר:))

שבוע שעבר דיברנו על הארת הפנים של המלך – פנימיות הרצון העליון – שבעצם נמצאת בכל אחת מאיתנו.
סיימנו את הפוסט בפסקה הבאה:
אם באלול המלך נמצא בשדה – זה אומר שאני אמורה לרצות רק למסור את הנפש, נכון? למה זה לא קורה? למה דווקא כן יש לי מניעות ועיכובים ורצונות אחרים?
באות השניה של המאמר אדמו"ר הזקן מסביר שלמרות שבכל אחד מישראל יש את ניצוץ הרצון למסור את הנפש לגמרי ולהתבטל במציאות לקב"ה, יש יהודים שהרצון הזה הוא בבחינת אבידה אצלם. בעצם כמו שהיה לנו משהו – ואיבדנו אותו.
ועכשיו, מכירות את היהודי החלמאי שמחפש את הארנק מתחת לפנס?
הארנק נפל לו במקום אחר! אבל הוא מתעקש לחפש איפה שיש אור.
כך בדיוק אנחנו לפעמים – האהבה לקב"ה, הרצון להתבטל, לא נאבדו בתפילה, בלימוד תורה, או במצוות אחרות…
הם נאבדו לנו בסרטים. בשירים. בדיבורים לא ראויים. ובעוד כל מני דברים.

כתוב "ובקשתם משם" – שם זה מקום רחוק, ומי נמצא יותר רחוק מאשר הקליפות והסטרא אחרא?
הקב"ה שנמצא בכל מקום, עליו אפשר להגיד "זה א-לי ואנווהו". אבל הקליפות… נמצאות רחוק מאוד.

ובקשתם – משם!
אין טעם לחפש את הארת הרצון העליון מתחת לפנס. כדי למצוא את האבידה שלנו צריך לעשות חשבון נפש – רציני ונוקב. איפה טעינו? איפה תעינו? מתי נכנסו לנו רצונות זרים ובלבלו את הרצון הטהור והאמיתי שלנו?

וכשנענה על השאלות האלה בכנות… פתאום כל כך נרחם על עצמנו! איפה אנחנו נמצאות! כמה התרחקנו – מהקב"ה, מהקדושה, מהאור הבהיר והכי אמיתי שיש. חשבון הנפש שעשינו צריך לעורר בנו רחמים על עצמנו – אנחנו כל כך מסכנות שאנחנו נמצאות 'שם' ולא איפה שצריך.
הרחמים שאנחנו מעוררות על עצמנו באמצעות חשבון הנפש, מחזירות לנו את האבידה שלנו – האהבה החזקה לקב"ה עד כדי רצון להתבטל ולמסור את הנפש בכל הכוח.
ואם לא?
אם אני עושה חשבון נפש אבל זה לא עובד לי? אני לא מרחמת על עצמי, זה לא מזיז לי?
התשובה בשבוע הבא – או בספר;)
מוזמנות לפתוח, לעבור על האותיות הראשונות, ולנסות הלאה.

שבת שלום ומבורך!

מקורות:
ליקוטי תורה פרשת ראה מאמר ד"ה "אני לדודי ודודי לי. ר"ת אלול"