אין דבר אבוד/ הבלוג

דמות מספרת על עצמה- אחיה בן גרשום

לפרק הקודם

לפרק הבא

באמת, זה כבר לא מצחיק, איפה שמתי את זה?! גרשום, רעואל, מישהו?! מה יהיה איתי היום? גם איבדתי את המרשם מאבא וגם את התמצית הזו… אם אני לא אמצא את זה בקרוב זה כבר יהיה חסר תועלת! מישהו מכם ראה אולי במקרה בקבוק חרס קטן עם נוזל ירקרק? אני בטוח במאת האחוזים שאתמול שמתי את זה כאן לאידוי! חבל שיהויכין לא נמצא כאן, לו זה אף פעם לא היה קורה…

טוב, כנראה שאין ברירה וצריך לסדר את המגירה הזו אם אני רוצה למצוא את הבקבוקון בתקופה הקרובה. מה?! מה המכתב הזה עושה כאן?! ואיך בכלל הצלחתי למצוא פה משהו בבלגן הזה?! ובכלל לא כתבתי שמות על התרופות! לא להאמין כמה מפוזר אני יכול להיות… אבא בטח לא היה מסוגל אפילו להסתכל על המגירה הזו…
אוו סוף סוף, הנה הבקבוק העקשן הזה. ומה זה בכלל הדבר האדום שנשפך כאן?! אני לא רואה כאן בקבוקון שבור! אוף, באמת! אני חייב להתחיל להיות קצת יותר מסודר! טוב, עכשיו כשמצאתי סוף כל סוף את התרופה הזו ואני קצת יותר רגוע אני יכול לספר על עצמי.
ובכן, אהההממ ^מכחכח בגרוני^. אני זכיתי להשתייך לדור המבוגר ביותר של בני ירושלם, של הזקנים ממש. אני בין הבודדים שעוד זכו לראות את אדמת הארץ הקדושה, ושם גם הכרתי את אלעזר. אבי היה חברו הטוב ביותר של אביו, דבר שתרם להיווצרות הקשר בינינו, כילדים קטנים. אני הייתי מבוגר ממנו בשנים בודדות, ונפגשנו בפעם הראשונה בה לקח אותו אביו יחד איתו לעלות לרגל.

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. היה זה בחג הסוכות, והשנה הייתה גם שנת הקהל. בזמן שהאבות שלנו, גרשום וחזקיה, שוחחו והחליפו חוויות מהכמה חודשים בהם לא התראו כתוצאה מכך שאחד מהם התגורר בשומרון הבירה והשני בדן, בערך בקצה השני של ממלכת ישראל, ניצלנו אנחנו את הזמן להכרות.

ומאז, טוב, נהיינו חברים. אבל לא סתם חברים. הדבר היחיד שהיה טוב בגלות לאשור זו הקרבה שלנו אחד לשני. פתאום לא היינו תלויים בשלושת הפעמים בשנה בהם נפגש בירושלים… אבל בדיוק באותה גלות, עוד לפני שהגענו לאשור עצמה, חלה אביו של אלעזר. אבא, שהיה בערך מגיל עשרים הרופא הטוב ביותר באזור אם לא בעולם כולו, ידע בדיוק איך לרפא אותו. אפילו צמחי המרפא הדרושים לכך היו תחת ידו, אבל הנבלים האלו פשוט לא היו מוכנים! הם לא הסכימו לו אפילו להתקרב אל חברו הוותיק גם לאחר שזה שבק חיים לכל חי. מאז אותו יום נורא בו הפך אלעזר ליתום נכנס אבא לדיכאון ממנו לא יצא עד יומו האחרון. מיד כשסיים ללמד אותי את כל סודות המקצוע ועוד סודות רבים נוספים שלא קשורים ישירות לעולם הרפואה התוודה וקרא את שמע בפעם האחרונה בחייו.

כך נשארתי גם אני יתום. אלא שאני, בשונה מאלעזר שנותר רק עם תמר אחותו הקטנה, לא הייתי לבד. הייתה אחותי הגדולה, שרה, היה קנז בעלה, גבר צעיר ועדין נפש ממוצא קיני (למקרה שלא הבנתם מה מדובר, הכוונה לצאצאיו של יתרו חותן משה שכמובן הנם עברים כשרים לכל דבר ועניין מכיוון שרעייתו כל בנותיו של יתרו התגיירו בעקבותיו ובעקבות בתו ציפורה), במקצועו המקורי צורף מומחה, והיה אחי הקטן יהויכין, שכיום גם הוא רופא כמוני.

ואם כבר מזכירים את שרה וקנז, זה סיפור בפני עצמו… רגע לפני שיצאנו לגלות הספיק קנז להכין טס קטן, מעוטר, עשוי זהב טהור. על הטס היו חרוטות מילות שבועת הנצח מספר התהלים "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה, שירו לנו משיר ציון. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

קנז, שהיה רגיל לעבוד עם חומרים עדינים, לא החזיק מעמד בעבודת הפרך יותר מידי זמן. כשנפטר, עבר הטס בירושה לרעואל בנו, האחיין שלי. האחיין הטהור שלי, שהקדוש ברוך הוא מיהר כל כך לקחת אליו… כנראה שהוא היה מלאכי מדי בשביל העולם הנחות והחומרי הזה. יום אחד, כשרעואל המסכן היה רק בן עשר, פרצה מגפת דבר בקרב הגולים. אני, בתור הרופא הטוב ביותר באזור, עשיתי כל שביכולתי כדי להציל את כולם, אבל מרוב שדאגתי לאחרים שכחתי מרעואל שלי, וכשהגעתי אליו כבר היה מאוחר מידי.

חזקיה, בנו היחיד של אלעזר, היה חברו הטוב ביותר של רעואל שלי. ובתור שכזה, הוא היה האדם לו החליט רעואל לתת את הטס לפני שיהיה מאוחר מידי. חודשים מספר אחרי שנפטר רעואל הלכה אחריו גם שרה אחותי, והשאירה אותי, גבר צעיר ומבולבל, לצדו של אח קטן, עייף ושבור.
מאז עברו הרבה שנים, והרבה דברים. חזקיה בן אלעזר בגר והיה למנהיג הבריחה ההיסטורית מאשור ומאוחר יותר למלכה של ירושלם, אלעזר עצמו נעלם איפשהו בסביבות יפה נוף, אני עד היום לא יודע איפה בדיוק, וחוץ מהפעמים שבא לבקר מידי פעם בציון בה קבעתי את משכני מכיוון שהיה עלי לתפקד כרופא המלך, לא שמעתי ממנו בכלל.
אבל אתמול, אתמול קיבלתי דרישת שלום מצמררת מהמשפחה האומללה שנכחדה בארץ נוכרייה. כמו שאתם בטח יודעים (אני לא יודע מי אתם, אבל משער שכן…) הנסיך שמואל, יורש העצר, חולה כבר שבוע שלם. ואתמול, כשכבר היה מידי מאוחר והמלך אמר לי ללכת לביתי, רגע לפני שעזבתי נתן לי שקית קטיפה קטנה וביקש ממני לפתוח אותה רק כשאהיה לבדי. והוא, למען האמת, צדק בבקשתו, מכיוון שברגע בו פתחתי את השקית נגלה לעיני לא אחר מאשר טס הזהב של קנז זכרונו לברכה.

הרגשתי שזו סגירת מעגל מדהימה ומזעזעת בעת ובעונה אחת, ואז הבנתי שלריבונו של עולם יש תכניות משלו וכל מה שנדרש מאיתנו הוא פשוט להרים את העיניים לשמיים, לפעול לפי כלליו הלא ידועים של המשחק ורק לחכות שנראה מה הוא מתכנן לנו.