אחת אפס לאמת /58

.
לפרק הקודם

תגיד לי, אין הקדמות מיותרות, במכתב הזה. מה אפשר לצפות משני אנשים מיואשים?

יש שתי אופציות: אלף, לחכות שהייאוש יחלוף, לנצח אותו. בית, להשלים איתו. היינו מיואשים. כן, בדיוק מה שאתה קורא. ובחרנו באופציה בית.

אני, כי לא רציתי לחקור אותך. שמשי, כי הוא רצה אותך משוחרר. ביחד, הפכנו לפצצה אטומית, מסוכנת.

התעללתי, אני יודע. פגעתי בך מעל ומעבר למה שהיה צריך. לרוב אצל קטינים העסק גמיש יותר. לא אצלך.

הייתי חייב לשבור אותך, לגרום לך להתפרקות טוטאלית. זה נשמע רע, אתה לא צריך לספר לי. אבל שום דרך אחרת לא עבדה.

ורצינו, כל כך רצינו שתחזור לעצמך. אני, ושמשי.

קח לך רגע לחשוב על כל העניין, תנשום עמוק, תנשוף. ופשוט תחשוב. הגזמתי?

יוני מתכווץ בחוסר אונים. אופק הגזים?

נכון, הוא היה קשוח. מאוד. הוא גרם לי להגיע לקצה היכולת שלי, לגעת בכאב בידיים חשופות. להישרף.

זה היה טוב?

יוני מסתכל על האותיות השחורות, המעוגלות. כתב יפהפה.

אם אופק לא היה מושך אותי עד לקצה של הקצה, הייתי נשאר לעמוד באותו המקום. לא הייתי צומח, מתקדם, אפילו לא כואב. אפטי.

הכמעט זריקה חוזרת לכלא גרמה לי לניעור משמעותי. להבין שאם אני רוצה לצאת זכאי, אני חייב לשתף, להסביר שאני לא אשם. זה לא אני.

בסך הכללי, הוא פגע בי. בסך הסופי, הוא קידם אותי. השאיר אותי מבולבל.

אתה יכול לחשוב שהגזמתי. תכעס, תצעק, תוציא עלי עצבים. בשביל זה יש מספר טלפון בתחתית המכתב.

אתה יכול לחשוב שלא הגזמתי. אבל זו טעות, כי אני כן.

כדאי שתחשוב מעורבב. תבין שהייתי גם וגם. בעצמי לא הבנתי מה קורה לי. ידעתי דבר אחד, בעצם שניים. אני לא רוצה לחקור אותך, אני רוצה לפתוח אותך. ומשם, התקדמתי הלאה. מהרצון של שמשי.

אתה לא חייב לסלוח לי.

התנהגתי ברשעות. מצידי, תגיש נגדי תלונה במשטרה. הצדק יהיה איתך.

אבל תחשוב, תנסה להבין גם אותי.

טעיתי בדרך, אני מודה. אשמתי, בגדתי. אבל יוני, בסוף פתחתי אותך. פתח קטן, בקושי חריץ. אבל ממנו, כבר היה אפשר להתרחב, להכניס רוח חדשה.

תכעס, זה לגיטימי. תצעק, זה אנושי. תבכה, כי אתה בן אדם.

אני מצטער, הייתי בסערת חושים בעצמי. לא הייתי כשיר לחקור אותך, אבל המפקד שלי, לא ויתר. ומאז, הכל רק הלך והדרדר.

סליחה, יוני.

יש מי שאומר שבני אדם הם לא יותר מיצורים אגואיסטים. אני מאמין, שאם רק יתנו להם מקום, יובילו לדרך אמת, יגלו שהאגו מכסה על חולשה.

אתה רוצה לדעת מה החולשה שלי?

הומלסים.

יוני בוהה במילה היחידה בחוסר הבנה. שבע אותיות לכאורה לא קשורות. מה הקשר?

אני יודע שהוא היה הומלס, פעם. אני יודע ששמשי חובב הומלסים מושבע. יותר מזה אני לא מבין כלום.

הוא לוקח את הטלפון, מסתכל על המספר, מחייג. החומה מחוץ לתחנה גבוהה, הוא עליה, מנדנד רגליים, מתמכר לרוח. "אופק, לא עיכלתי. ושאלות, יש לי יותר מתשובות. אני אשמח שנדבר".

***

יסמין פותחת את הדלת באיטיות, "אהלן, מי את?"

"עברית".

היא נאנחת, "כנסי". כמה זמן לא דיברתי בשפה הזו. נפלתי עמוק.

"אני מעדיפה להישאר בחוץ". נאמנה לתדרוך של מרלין, לא להכניס את עצמה למקום סכנה. אפילו שהמקום הזה, הוא הבית של אחותי.

"בסדר". יסמין יוצאת, סוגרת אחריה דלת. "מה את צריכה?"

"אני רועת צאן, בסביבה". רוני מסמנת על העדר הקטן שלה. התאמנה הרבה כדי להבין מה היא צריכה לעשות, ואיך.

"נגמרו לך המים?" היא חסרת סבלנות. "כמה את צריכה? רגע", היא מצמצמת מולה מבט חשדני. "רועת צאן דוברת עברית? ובכלל, איך את יודעת שאני מכירה את השפה הזו?"

"בואי, יש לי מספר דברים להסביר לך".

יסמין נצמדת לדלת, משלבת ידיים. "אנחנו נעשה את זה כאן".

"מסוכן לך, לי. אני לא בטוחה שהשכנים ישמחו לראות אותך מדברת בעברית. העדר שלי לא רחוק, השדה כאן".

"במילה אחת, מי את?"

רוני מתלבטת לרגע. אף אחד לא אמר לה בתדרוך מה לעשות במצב כזה. היא לוקחת נשימה. "אחותך".

"אה, את אחותי בת השש?" יסמין מגחכת. "תרחמי על הזמן שלי, ועל העדר המסכן שלך. להתראות".

"לא הבנת אותי נכון", רוני עוצרת אותה. "החורגת".

יסמין צולבת אותה במבט חד, "מה אמרת?"

"אני אחותך החורג-"

"את זה שמעתי", היא משסעת אותה. מתחילה לפסוע במהירות. אוזניים לכותל, לא בשבילי. "ואחותי היא רועת צאן? כמה מצחיק".

רוני מתאמצת להשיג אותה. "נכון? גם אני חושבת את אותו הדבר בדיוק".

"חסר כסף בבית?"

"לא".

"אז מה היה חסר בחיים שלך שעברת לעסוק במקצוע הזה?"

"את". היא עונה בפשטות.

"אה", יסמין תוקעת בה עיניים מלגלגות. "בטח".

"זה משעמם", רוני מודה. "ומעייף. ולא מתאים, בוודאי לא לנערה בגילי שכמעט ולא הורגלה בהנהגת צאן".

"מעניין".

"זה לא מתאים לי, נכון?"

"לגמרי".

רוני שותקת לרגע. עוצרת ליד הכבש הראשון, מלטפת אותו. "יש דברים שלא מתאים לעשות".

"באת לתת לי מוסר?"

"לא. באתי לפקוח לך את העיניים", היא נוחתת על הדשא הלח. הכבשה שלידה פועה במה רך.

אם הסיטואציה לא הייתה רצינית להחריד, הייתי צוחקת. חיוך קל נתלה על שפתיה, מרחף.

"משהו מצחיק אותך? אחות חורגת שלי".

"המצב", החיוך שלה מתרחב. "רועת צאן, אני. תודי שזה מצחיק".

"אני לא מכירה אותך בשביל לקבוע. אבל באופן כללי, את צודקת. כנראה השתגעת. אהה, בעצם לא. באת לפקוח לי את העיניים".

"טוב לך כאן?" העיניים החומות שלה סוקרות אותה, חפות מזיק סקרני. רק התעניינות כנה.

"את לא באמת חושבת שאענה על השאלה חסרת הטקט הזו", יסמין מתיזה.

"תעני לעצמך".

"עניתי". הציפורניים שלה שורטות את גזע העץ, הלוך וחזור. "הבן שלי, נחטף".

רוני שותקת.

"אני רוצה לצאת". היא מוצאת את עצמה עונה, בכל זאת.

"בלי 'יד לאחים'?" השאלה שלה זהירה, מאוד. הרגישות מובנת.

"בלי".

"מותר לשאול למה?"

"לא".

"מותר לשאול איך?"

"כן".

"ולקבל תשובה?"

"אין".

רוני תולשת דשא בחוזקה, הידיים שלה נצבעות בגוון ירקרק. ריח דק של רעננות נדבק בה.

"אולי תתפללי שחמדן יתעלל בי".

"אני לא רוצה שתסבלי".

"נחמד מצידך", העיניים שלה נתלות בנקודה רחוקה מעט. סוס.

"את אוהבת סוסים?" רוני עוקבת אחריה. "זה הסוס שלי".

"מאוד".

"מוזמנת לרכב עליו".

יסמין מתרחקת ממנה, מתקרב אליו. מטפסת. "היי", היא לוחשת. "תדהר, כמו הרוח".

הסוס מרגיש את היציבות, את הביטחון. ומקשיב. יסמין אוחזת במושכות ברפיון, נותנת לו להוביל אותה.

הצבע שלו חום בהיר, מעוין לבן משורטט במצח. היא מלטפת אותו. הסוס צוהל, היא מחייכת. דוהרת, יחד איתו.

"איך קוראים לך?" יסמין נעצרת לידה אחרי פרק זמן ארוך. רגועה יותר. סוף סוף קצת סדר במחשבות המבולגנות שלי.

"רוני. את נראית מקצועית".

"תודה", היא מיישרת את הסוס, טופחת עליו קלות ויורדת בקפיצה. "רוני, את צודקת. יש דברים שלא מתאים לעשות".

"אז?"

"אני מעריכה אותך".

"על מה?"

יסמין מתכופפת, מתיישבת לידה. "שהגעת, שאני מעניינת אותך. שאת רוצה שיהיה לי טוב. הרעיון שלך, אדיר".

רוני מחייכת בביישנות.

יסמין מחבקת אותה קלות, מתרוממת. עצב בעיניה. "אם יום אחד אצא מכאן, זה יהיה הרבה בזכותך".

"כשתצאי מכאן", רוני מתקנת.

היא מסתכלת עליה, "אמן". ומסתובבת.

רוני בוהה אחרי הדמות המתרחקת שלה. אני אוהבת אותה, למרות הכל. ובזכות.

***

"היא רוצה לברוח". ג'מה מגישה לו ספל קפה, מכינה את הקרקע. "לברוח. שמעתי אותה, בעצמי".

"נו", חמדן מניף יד בביטול. "התפקיד שלך הוא לגרום לה לא לעשות את זה".

"שווה לך לחיות עם אישה שלא מעוניינת בך?"

הוא לוגם מהקפה, אפילו לא אומר תודה. "את לא צריכה להתערב בהחלטות שלי, את יודעת. תעשי את התפקיד שלך בשקט".

ג'מה לוקחת נשימה, "אפשר לומר רק משפט אחד, אחרון?"

"אחרון". מבט העיניים שלו מזהיר אותה, לא כדאי לך לשחק איתי.

היא מהנהנת. הוא יודע שהבינה. "נמאס לה מהחיים כאן".

"לכי".

ג'מה מתרחקת. "מה להכין לארוחת ערב?"

"מה שמתחשק לך", חמדן קם. "אני יוצא. יסמין", הוא מציץ לחדר. "אני רוצה אותך, איתי. עוד חצי שעה תצאי לחצר, אני אהיה שם".

חמדן לא מחכה לתשובה, יוצא. 'אבא, האחות שלי לא רוצה אותי'. גיחוך. 'אני צריך לכבול אותה?'

***

ג'סיקה מהופנטת לעריסה הקטנה. אמיר ער, בוחן אותה בעניין.

"שלום קטן", היא מעבירה אצבע על פלומת השיער שלו. זה נעים. "רע לך כאן, נכון? אתה בטח רוצה לברוח".

הוא ממצמץ ברכות.

"שמעתי את סרי", ג'סיקה מתכופפת לעברו, לוחשת. "אני אעזור לך לברוח. אתה לא יכול לבד".

היא מרימה אותו, הוא מצייץ.

ג'סיקה מפנה לעברו מבט חמור סבר, "לא לבכות. לא לדבר, גם לא בתינוקית. אסור שיראו אותנו, אתה מבין?"

אמיר פועה.

היא מפשירה פנים קשוחות באחת. "אתה מתוק", ג'סיקה נמסה. "אבל בכל זאת, תשתדל לשמור על השקט. בסדר קטנצ'יק? זה רק בשבילך. אני מפחדת מאבא. אבל אותך, אני אוהבת יותר".

ואין דבר גדול יותר, מאהבה.

***

"הגענו". חוסיין יורד מהרכב, מסובב אותו לכיוון השני ופותח את הדלת לאורי. "צא".

אורי נעמד, אוחז בידית, משתדל לא להסתחרר ומתבונן סביבו בחוסר הבנה. "פקיעין?"

"פקיעין". הוא דוחף אותו קלות, שיתקדם. "ותפסיק ללכת כמו צב".

"השבי שלי היה בכפר מע'אר", הוא לא זז.

"ומה בכך?" חוסיין לוחץ על שלט הרכב, רגוע. האורות מהבהבים פעמיים.

אורי עוצם עיניים, נוגס לשון בעצבנות. "אז מה אנחנו עושים פה?"

"כשתצטרך לדעת, תדע. תפקח עיניים, בבקשה,. כי אחרת, הנפילות שלך יהיו כואבות מאוד. ואין לי שום חשק לטפל בך". אני צריך לגמור את העניין נקי, בלי יותר מדי סימנים מחשידים.

"הבנתי", קר לי. חם לי. אולי הצטננתי, תקופת מעבר זו תקופה מעולה בשביל לחלות. "לאן הולכים?"

"לא עניינך. בוא אחרי".

אורי קומץ אגרופים מאחורי הגב. לא מאמין, לא מאמין שהוא עושה את זה. הולך אחריו, בלי להתנגד.

תבעט בו, תתחמק. אתה לא ילד. קצת הרגשה רעה ואתה מוותר? מרגיש לי כמו שה עקוד מובל לשחיטה. אני לא קשור, אני יכול לברוח. אני לא. האקדח של חוסיין מהיר ממני. הוא מזיע, עצבני. "חוסיין-"

"שתוק".

"אבל-"

"שמור על פרופיל נמוך".

"אני-"

הוא מסתובב לעברו חצי סיבוב חד, כועס. "אתה מוכן לסתום את הפה שלך?"

אורי נושך לשון, חזק. אמרו לך לשתוק, אז תשתוק. הדם שלו חם, תוסס. אל תתעסק עם ערבים. תפסיק להיות האחד שחייב להגיד תמיד את המילה האחרונה. זה לא בהכרח נכון.

אורי קופץ שפתיים, סוגר. אל תדבר, הוא מתחנן לעצמו. אל תכניס את עצמך לסכנה שלא לצורך.

חוסיין מעיף בו עוד מבט אחד, רצחני. "יודע מה? לך לפני, אוביל אותך בפניות".

הרגליים שלו מתקדמות מעצמן, צייתנות. את הפה, קצת יותר קשה לחנך. השיניים שלו נוגסות בשפה, מהר. תראה לעצמך שאתה יכול, אורי. אתה מסוגל.

הוא מזהה את הדרך, אבל למרות זאת לפני כל פניה הוא נעצר. מחכה להוראה ימינה, שמאלה או המשך ישר. אם הוא לא יודע שאני יודע, עדיף שישאר כך.

"עצור". חוסיין מסנן אחרי שבע דקות. ארוכות. מסטיק קטן עליהן.

אורי נעצר, שותק.

"הגענו".

הוא מזיז ראש בתנועה לא ברורה.

"כנס", חוסיין מחווה קדימה. "השער פתוח, למה אתה מחכה?"

"להוראה שלך", אורי ממלמל. מקווה שזה נשמע מספיק כנוע. כדאי לי להיות משכנע. בעצם, אני חייב.

"אני שמח שאתה מתחיל להראות אותות כניעה, להבין שחצית כמה גבולות אדומים בקשר שלך איתי".

"כן". הוא מניח רגל על השער, מנסה לייצב את עצמו. "סליחה".

חוסיין טופח על כתפו ב'ידידות'. "זה בית הכנסת העתיק של פקיעין", הוא מצביע עליו. "כרגע, יש קבוצה בפנים. מסבירים לה על העבר היהודי המפואר של היישוב ובלה בלה בלה. אנחנו נכנסים ועומדים בשקט, מובן?"

"מובן". בלי שאלות. אסור לשאול.

"קדימה".

אורי מוריד את הרגל, צועד פנימה בהיסוס. הדלת פתוחה, הוא שולח יד למזוזה, מנשק. נשען על הקיר בלאות. השתיקה שכפה על עצמו סחטה ממנו את טיפות הכוח האחרונות שעוד נותרו בו.

חוסיין נכנס אחריו. עומד לידו, צמוד.

אורי זע באי נוחות.

"אל תזוז", הלחישה בוערת לו באוזן. "אין לי חשק לפתח כאן מהומות". בעיקר לא אחרי שעבד יגלה את התוכנית שלי. אני לא שפוט של אף אחד, אני אדם עצמאי. ויסלח לי עלי שאני עושה בזה שימוש נגדו.

אורי מתיישר, שקט. אני לא אוהב את הבן אדם הזה. ליתר דיוק, אני ממש שונא אותו.

ההסברים על בית הכנסת חולפים לידו, לא נכנסים. הוא עסוק בלנשום באופן שלא יעצבן את חוסיין. אולי לכן הוא לא שם לב למבטים שתקועים בו, לילד אחד מתוך השלושים וחמישה, שבלי שישימו לב מתקרב אליו באיטיות.

אבל חוסיין, ראה. וזה לא מצא חן בעיניו.

הוא ממקד בו עיני נץ קטנות, דורך את האקדח בהתגוננות ומתרחק מעט לכיוון הפתח.

אורי נשאר לעמוד, בוהה בנקודה עלומה.

"מה  את… ה-"

הירייה מקדימה את שניהם. את השאלה של שמשי ואת הפליאה של אורי.

הוא עוד מספיק לראות את המבט ההלום של חוסיין, את העיניים הנפערות של שמשי שגילה את עצמו לירי. את פחד המוות, הריח אותו. כשההבנה היכתה בו באחת. חוסיין ניסה להרוג אותי. הילד, רק הפריע.

"שמשי!" הוא מנתח את הדברים במהירות הבזק, קופץ לעברו. מספיק לראות את הצדודית של חוסיין נעלמת. הוא לא משנה עכשיו, הנחש הזה. "שמשי, תדבר אלי. מה קרה לך? איפה נפגעת?"

הוא לא עונה, ולא רק בגלל הגמגום.

"יש חובש בקהל?" הוא מנסה לשלוט בעניינים. בטוח שהוא לא מצליח. מרגיש את המושכות נשמטים ממנו בקול מחליא, אחד אחרי השני. לועגים לניסיונות השווא שלו.

קורנסים מכים לו בראש, מפצחים גולגולת ב'קראח' כואב.

"אני". מישהו מזנק מהספסל האחרון, הקריאה של אורי מעירה אותו מההלם.

"תטפל בו", אורי מתחנן. מנסה למקד את עצמו בעשייה, להסיח דעת מזרנוק הדם. "הוא לא מגיב, לא עונה. אני מפחד עליו".

"תזמין אמבולנס", החובש מורה. בודק דופק. חלש, ולא סדיר בעליל. החולצה של שמשי מתמלאת בדם שהולך ומתפשט. שלולית אדומה נקווית תחתיו.

אורי רוצה להקיא.

חוסיין ידע היטב לאן לכוון את הפגיעה, בדיוק לחזה. אורי מצטמרר, אם הוא היה פוגע בי… אלוקים.

שמשי ספג אות הכדור במקומי. שמשי פצוע במקומי. לא יכול להיות שהוא ימות. אין סיכוי, אין. אני לא אשרוד את זה.

שני פרמדיקים נכנסים בריצה אל בית הכנסת, מעמיסים אותו על אלונקה. לא רואים את החיוורון הנורא של אורי, את חוסר האונים. החובש יוצא אחריהם, משיג אותם. חייב לתת להם פרטים מדויקים. הוא מדבר איתם בקול שקט, המבט שלו חמור.

"אני לא רשאי לקבוע מוות", אורי שומע את הלחישה של אחד הפרמדיקים. "אבל אני מניח שמדובר במה שאתה חושב שמדובר".

"הוא מת", החובש מתעקש. "בהתחלה עוד היה לו דופק. עכשיו, כבר אין. אנחנו לא יכולים להשאיר את הילד הזה", הוא מחווה לכיוון אורי, "בחוסר ידיעה".

לראשונה הפרמדיקים מפנים לעברו מבט, בוחנים. "אני יודע", הוא מחזיר עיניים חודרות אל החובש, מסמן על האלונקה. "ההחייאות נכשלות בזו אחר זו ומכות החשמל לא עוזרות. אני מבין בדיוק כמוך שהמצב אבוד, אבל אני לא בר סמכא כדי לקבוע את העובדות בשטח, מבין?"

"לא!" אורי מתפרץ אל המעגל הקטן, רועד. "לא! הוא לא מת! לא יכול להיות! אתם משקרים, אתם-", הוא נוחת על האספלט, סמרטוט. "זה שקר!"

הם מסתכלים עליו, אין סוף רחמים בעיניים שלהם. "מי אתה בשבילו?" אחד מהם מתכופף לעברו, דאוג.

"מה זה משנה?" הלב שלו מעלה דופק בפראות. הוא רוצה לדפוק את הראש בקיר, לקרוע משהו לגזרים. "תגידו לי שהוא לא מת. זה לא הגיוני, זה נוגד את כל כללי הלוגיקה.

שמשי. לא. מת. הוא חי. נו, תאמרו לי כבר שהוא חי". אורי רוצה לבכות, לצרוח. הבכי נחסם בגרון, לא עולה למעלה.

מישהו מתוך האמבולנס מסמן לעברם בתנועת יד.

הם משפילים ראש, "ברוך דיין האמת".

"לא נכון". המבט של אורי מטשטש, העולם הופך למריחת צבעים זוועתית. הוא מסתחרר, תחושת קבס נוראית מכה בו. כפות הידיים שלו מחפשות משהו יציב, נתקלות בחודים דוקרים על הכביש.

טיפות דם זעירות נוטפות ממנו, הזדהות עם שמשי. "הוא לא מת. זו טעות. ברור שמדובר בטעות. אתם כולכם טועים". האצבעות שלו נשרטות, העור נשרט. ולא אכפת לו, בכלל. הוא לא בשלב של הרגשת כאב, הוא מכחיש. לא מרגיש דבר.

"תנו לו תרופת הרגעה", הפרמדיק מסמן לעבר החבר שלו. הוא ממהר לשלוף כדור קטן.

"לא רוצה". אורי זורק את הכדור, מעיף אותו. "אני לא צריך שירגיעו אותי. אף אחד לא מת, אני לא צריך. אני לא".

"ילד", הוא מניח יד על הכתף הרוטטת שלו, נבהל. הגוף רועד חזק מדי, לא טוב. "אתה גיבור. תסתכל למציאות בעיניים".

אורי מרים אליו עיניים פגועות, הלומות. "לפעמים גם גיבורים מתפרקים". כי בפני המוות גם הקשוח שבאדם, יבכה.

התעלפות, היא דבר מבורך.

© כל הזכויות שמורות