אחת אפס לאמת /57

.
לפרק הקודם

"על מה דיברתם?"

שמשי נועץ בקובי מבט מתנשא, שותק.

קובי משלב ידיים באיטיות. "יש לך שלוש שניות כדי להתחיל לדבר", הוא נינוח. "אם לא", קובי ממשיך אל מול הזיק המתגרה בעיניים מולו. "אתה לא יוצא לטיול היום".

שמשי מסתכל עליו, בוחן. תווי הפנים שלו הופכים לכעוסים. "לא מסכ… ים".

"בלי הסכמה. להתראות. אם יש לך דבר מה לספר לי, אתה יודע איפה למצוא אותי".

"א… תה  ח… צוף".

"סליחה?" קובי מסתובב, פוסע צעד לאחור. "תחזור על עצמך, שוב".

שמשי לא מתרגש, "א… מ… רתי  ש… א… תה  ח… צוף".

"בקצב הזה, אנחנו נצטרך לזמן אותך לשיחת משמעת. שמשי, התקדמת מאוד יפה בשנה האחרונה, אני לא חושב ששווה לך להרוס את כל מה שבנית".

"ואנ… י חו… שב ש… כן". מתריס, זועם.

"מחשבות נעימות. בכל מקרה, עד שלא תספר לי על מה שוחחתם ולמה. אתה מושעה מהטיול, כמו שאמרתי".

שמשי בוהה אחרי הגב שלו, הולך ומתרחק. הוא באמת חצוף. לא רוצה לשתף אותו, מה הוא קשור ליוני? יוני, הוא אח שלי. שלי. לא שלו. מותר לי לעשות מה שמתחשק לי, מתי שמתחשק לי.

הוא בועט בגדר, מקמט אף באי רצון. אני לא מזיק ליוני, אני עוזר לו. אז מה אם הוא נחקר, זה בשבילו. אופק אומר שהוא מתקדם. אז שאף אחד לא יעיז לומר לי אחרת.

אוף, אבל אני רוצה ללכת לטיול.

שמשי מהסס רגע, שניים. קובי עוקב אחריו מהמצלמות, מרוצה. הוא מתקדם לכיוון המשרד.

ואני מאוד מקווה שהוא לא עשה שטויות שלאחר מכן יהיה קשה לתקן אותם.

***

"נראה לי שאני חייב לך סליחה".

יוני מרים אליו עיניים פגועות, מיוסרות. "אה".

"שב", אופק מסמן על הכיסא. "מיץ תפוזים, מקובל?"

הוא מניע ראש בתנועה לא ברורה.

"ברשותך, אני אפרש את זה ככן", אופק מצחקק. מגיש לו כוס מלאה.

יוני לא מחזיר לו צחוק, אפילו לא חיוך. האצבעות שלו סוגרות על כוס הפלסטיק. הוא לא שותה.

"אני מצטער שחשדתי בך".

יוני משפיל מבט, הריסים הארוכים שלו נרעדים. הוא מכווץ שפה, לא עונה.

"היי, אתה מוכן לשתות?"

הכתפיים שלו מתמרדות, נמשכות למעלה באות סירוב.

"אני אדאג להעניש את אוריה על כך שהאשים אותך לשווא, מקובל?"

"לא".

"למה?"

"ככה".

"שיחת אזהרה?" הוא מנסה.

"לא".

"אבל-"

"אל תעשה לו כלום", יוני מתרומם. מניח את הכוס על השולחן הכבד.

"המשפט הכי ארוך ששמעתי ממך עד עכשיו".

"תתרגש אחר כך". הוא פונה לדלת, מנסה לפתוח.

"נעול", אופק אדיש.

יוני מסתובב באיטיות, נשען עליה. "הבנתי".

"אם אומר לך שכל החקירות שלי, אליך, לא היו לשם התעללות בעלמא?"

"אשקול לאשפז אותך במחלקה סגורה".

אופק תוקע בו מבט פלדה, "תשמור על הפה שלך".

"טוב".

"מה אתה אוהב לאכול?"

"אל תתחנף".

"לא הבטחת לי דבר מה לפני רגע?"

"לא".

אופק סוקר אותו, מילימטר אחר מילימטר. "בסדר, אני מבין שאתה כועס. רק תגיד לי דבר אחד, ולשם שינוי אני מבקש שתהיה רציני. אתה מסוגל להבין, במבט של אדם בוגר, למה חקרתי אותך דווקא בצורה הזו? למה לפעמים הרגשת שאני רק מחפש אחרייך בסיבוב ורוצה לזרוק אותך לכלא?"

"אם תהיה לך סיבה מספקת, באמת".

אופק חושב דקות ארוכות בשקט, יוני מסתכל על המפתח שמסתחרר בידיים שלו. רוצה לצאת, הרגע.

"החלטתי". הוא פותח את המגירה, מוציא מעטפה סגורה, חתומה היטב. "בבקשה".

יוני מתקרב, נוטל אותה בהיסוס.

"למטה, בסוף, יש את מספר הטלפון שלי. אתה מוזמן להתקשר בכל שעה".

"אפשר לשחרר אותי?" אני רוצה לדעת לאן שי הלך בפנים חיוורות כל כך, לרגע חשבתי שהוא בדרך להתעלפות בטוחה. טעיתי.

"עכשיו כן".

יוני אפילו לא טורח לענות, נועץ מבטים חסרי סבלנות בידיים של אופק שמתעסקות עם המנעול, פותחות. הוא יוצא החוצה במהירות, רץ. לא מסוגל להישאר אפילו דקה במקום החנוק הזה.

אופק נאנח, מחייג. אין מענה, מוזר. "כן, שמשי", הוא אומר לאוויר. "הבאתי לו".

***

"אל תבכי", חמדן נואש.

"אי אפשר", יסמין מרימה אליו עיניים דומעות. "אי אפשר שלא, חמדן".

הוא סוקר את הסביבה בחוסר אונים. יסמין יושבת על יד כיכר המעיין, בוכה. רוח קפואה מכה בשניהם.

הוא תולה מבט אומלל בדגל המתנוסס. "לא יעזור לבכות".

"אני רוצה את אמיר".

"גם אני".

"עבד, איך הוא מעז?" העיניים שלה נפוחות, אדומות. ונעלם יופי, והגיע סבל.

חמדן משחק ברוכסן ז'קט העור בעצבנות, "הוא מסתיר משהו".

"ואיך זה אמור לעזור לנו?"

"לא יודע".

יסמין שותקת, קומצת אגרופים עד לובן.

"אני הולך לקנות לך משהו לאכול", חמדן ממלמל. "את נראית לי חלשה".

היא משעינה ראש על זרוע, בוהה בעייפות בעץ התות הגדול. מה יכול להיות האינטרס של עבד, מה? נכון, הוא רוצה את חמדן גבר. אותי מוכה. אבל מה השורש של הרצון הנוראי הזה?

ברק מכאיב חוצה בין הרקות שלה במהירות הבזק. הצוואה. אבא. איך לא חשבתי על זה לפני כן?

בעצם, עבד לא כל כך מוסרי. נשמע לי מופרך.

אבל, אולי כן? הרי מלכתחילה הוא לא התלהב מהרעיון של החתונה ביננו. יכול להיות ש… הוא רוצה שניפרד? שאבא לא רצה שאתחתן עם ערבי, אז, הוא ביקש מעבד לגרום לי לעזוב מרצון?

כואב לי, אלוקים, כואב לי בכל הגוף. אין לי כוחות לחשוב. ובכל זאת, אני מאמינה שמדובר בדבר עמוק הרבה יותר.

"יסמין", חמדן נוחת על המדרגה לידה. "קניתי לך סנדווי'ץ מוכן ושוקו. תאכלי, תשתי".

"תודה על הדאגה, אין לי תיאבון".

"את חייבת. את תתמוטטי. אחרי לידה, בקושי אוכלת, נותנת מעצמך מאה אחוז. זה מסוכן, יסמי".

היא מחייכת קלושות, "אני מניחה שאעבור גם את זה".

"את נראית לי הלומה", חמדן פותח בשבילה את בקבוק השוקו.

"אני באמת כזו". היא לוקחת אותו, מסתכלת על הפקק הפתוח. "אני חושבת שהבנתי חלק מהמניעים של אבא של-"

"הוא לא אבא שלי!" חמדן משסע אותה בעיניים בוערות, מלחשות בכעס.

"סליחה, אתה צודק. התכוונתי", היא לוגמת מהנוזל הקר, מנסה לפקס את עצמה. "לעבד. מי שגידל אותך".

"אני מקשיב".

"אני חושבת שהוא רוצה שניפרד, זה עוד מובן. אבל, חמדן, אנחנו מכירים אותו לא מהיום. ולדעתי, מאחורי הרצון המשונה הזה עומד משהו אפל יותר".

הוא מוריד את הניילון הנצמד מהלחמנייה, קורע אותו לפיסות קטנטנות בעצבנות. "אני חושב שאין ברירה, אאלץ לסכן את סרי".

***

"שאלתי אותך שאלה".

נאסרין מתכווצת עמוק יותר לתוך הספה. "אני לא יודעת מה התשובה, אבא".

"גם אחרי שחשבת?"

היא בולעת רוק מבוהל. "גם אחרי שחשבתי".

עבד מעביר אצבע על תווי הפנים של אמיר, הוא זז באי נוחות. עבד ממשיך. "עדים, מכירה את המושג?"

נאסרין מהנהנת באי רצון.

"את עדה שלי".

"למה?" השפתיים שלה יבשות. היא מעבירה עליהם לשון, מגבירה יובש.

"לכך שהרצח הזה התבצע, אבל לא אני עשיתי אותו".

היא לוטשת בו מבט מבולבל, "אני לא מבינה".

"אני מרגיש בגנון", עבד זועף. מניח את אמיר שהתחיל לבכות על הספה. נאסרין מושיטה ידיים להרים אותו. "לא", עבד פוסק. "שיבכה, יתחשל".

היא נושכת שפה.

"לא ידעת", הוא מתעלם מאקט הכאב. "אבל בין הדברים שנתתי לך לשמור, היה מכשיר הקלטה. שומעים בו הכל, מבינים שלא אני ביצעתי את הרצח".

"היית יכול להחדיר מקלט גם אל תוך החדר", מתחשק לה להקיא. "להשאיר אותי בבית", חסרת סיוטים.

"הייתי", הוא מאשר בנחת. מסתכל על אמיר הבוכה, מניע רגליים קטנות במחאה. "אבל מכשיר יכול להתקלקל, להיהרס. אני צריך עדה חיה, שתעיד לטובתי אם יהיה צורך".

"היה אפשרי להשאיר אותי בבית, לאיים עלי שאני חייבת להעיד לטובתך".

"נכון", עבד מניד ראש, מאשר. "אבל אני סולד מאיומים".

"הבנתי", נאסרין מעפעפת.

"אני שמח. עכשיו", הוא מתרומם. "את יכולה להרגיע אותו. ועוד משהו, את מרותקת".

"אני-, מה?" היא תוקעת בו מבט בלתי מאמין.

"מרותקת. לאיית לך?"

נאסרין נושכת שפתיים בחוזקה, לוקחת נשימה, משחררת באיטיות בלתי נסבלת. "עד מתי?"

"עד שאחליט שאת כבר לא מסוכנת לשלום הציבור".

היא מרימה את אמיר, מחבקת אותו בחוזקה. "כדברך, אבא". וחבל שאני לא חמדן, ושעבד הוא כן האבא האמיתי שלי.

—

"תוכלי לעשות את מה שסיכמנו?" חמדן לוחש לנייד. המבט המקווה של יסמין רודף אחריו, מתחנן. הוא עוצם עיניים בלאות.

"הלוואי".

"הסבר, בבקשה". הוא מקמט מצח במחשבה.

"אני מרותקת, עד להודעה חדשה".

חמדן פותח פה, נדהם. "מה?"

"ששמעת. אבא החליט שאני מסוכנת לשלום הציבור", היא מגחכת בעצב. "בדיחה, נכון?"

חמדן חורק שיניים בזעם.

"אח שלי, תיזהר קצת, אם אתה לא רוצה לפרנס את ד"ר חסן בעוד כמה עשרות שקלים".

"הוא לא יקבל ממני אפילו אגורה שחוקה", חמדן מרגיש שהוא הולך להשתגע. "אני לא מקבל את זה. מה הקשר שהוא ריתק אותך לבית עכשיו, אני יכול להבין?"

"אתה מוזמן לשאול אותו", היא מנענעת את העגלה במונוטוניות, אדישה למתרחש סביבה.

"אז אין לנו סיכוי?"

"אין מי שיוציא את אמיר מהבית, מצטערת חמדן. הסכמתי לקבל מכות אחרי שאבא יגלה אותי מעבירה אליכם את הילד, אבל ברגע שאני מרותקת זה הופך להיות מסוכן, מדי. אני לא בטוחה שממכות כאלו אקום שלמה".

חמדן רוצה לצרוח, נמאס לי.

הוא מלכסן מבט לכיוון מדרגות האבן, לא כדאי שיסמין תחשוב שהשתגעתי. הוא מחזיר את עצמו לשיווי משקל תקין. "את צודקת, סרי. כואב לי, בשבילך. אני מקווה שהוא יבין את הטעויות שלו, זה לא מגיע לך".

היא רוצה לבכות, לא מסכימה לעצמה. "תודה, חמדן". אבל לי, משום מה, נראה שהוא קיבל תיאבון. והוא רק ילך, ויגדל.

***

"לירות בך", חוסיין עוצר, מסתכל על אורי המתנשף.

"אני-" הוא מנסה להסדיר נשימה, היא לא מסתדרת בקצב שהוא רוצה. "כן, תירה בי".

"השתגעת".

"בערך", הצלעות דוקרות אותו. הוא מתקפל תחתיו בכאב, נוחת על הדשא הדליל בחוסר כוח.

"אתה רוצה שאהרוג אותך?"

"רגע לפני, אפשר בקשה אחרונה?"

"אתה מזכיר לי את אבא שלך", הוא מגחך בזיכרון נוסטלגי. "נו".

"תציץ בהודעות, נראה לי שעבד מנסה להשיג אותך".

חוסיין מוציא את הטלפון, מתבונן באורי.

"תסתכל", אורי פוקד.

הוא משפיל עיניים למסך. עשר שיחות שלא נענו, עבד.

"צדקתי?"

חוסיין לא עונה, לוחץ על חיוג חוזר. "כן?" הוא יורה בעצבים.

"הרגת אותו?" הקול שלו חצי מקווה, חצי משלים.

"עוד לא, זה בתכנון".

"אל תעשה את זה".

"ואם כבר הייתי לוחץ על ההדק?" הוא רוטן. "באמת עבד, אתה בן אדם כל כך לא החלטי לפעמים, שמתחשק לי לנער אותך".

"כשתחזור. במקום רצח, חוסיין, אני חושב שכדאי שתזכיר לו כמה דברים מהעבר. לפעמים, זה כואב יותר".

הוא נוהם משהו לא ברור אל תוך הנייד, מנתק. "יש לך נס".

"אה, כן", אורי מתנשם. נס שנזכרתי שכתוב בצוואה שאסור להרוג אותי. נס שאני יהודי, שהשם אוהב אותי. משאיר אותי בחיים, פעם אחר פעם.

"אתה יודע", חוסיין משלב רגליים לישיבה מזרחית. "אני זוכר אותך".

"מעניין", הוא לוגם אוויר בקולניות. מרגיש כאב ראש שהולך ומתחזק.

"מהשבי".

אורי מקשה פנים באחת, דרוך. "מה הקשר?"

"סתם", חוסיין מחייך בשעשוע. "איך שאתה שרוע כאן, זה הזכיר לי את התנוחות שלך בחדר".

"אתה אוהב להכאיב לי, אני מבין".

"אתה מבין נכון. אני זוכר שלא הפסקת לבכות, כל היום הראשון. חברים שלי רצו לעשות בך לינ'ץ, לא נתתי להם. הסתפקתי בכמה סטירות חזקות כדי שתירגע".

"מסתבר שזה עבד לך", אורי לוחש.

"כשאתה רוצה להראות מי השולט ומי הנשלט, אתה חייב להפעיל כוח. יד ברזל. אחרת הנשבים מרגישים בשחרור, פותחים במרד".

"הייתי ילד", אורי מנסה לא להישאב לאחור, יודע שזה חסר סיכוי. חוסיין יעשה הכל כדי שזה יקרה. "ילד אחד. לא הייתי יכול לנצח את שלושתכם, גם אם הייתי מאוד רוצה. בכל הכוח שלא היה לי".

"תחושת השלטון זה דבר משכר".

"בדיוק לכן אזקת אותי", הוא עוקץ. מרגיש שנעקץ בעצמו.

"תודה שאני הייתי האנושי מכולם".

"לא. בסך הכל שיחקת את השוטר הטוב. וגם אם החבר'ה שלך מנעו ממני ארוחות, היכו אותי, הפחידו והתעללו. זה לא אומר שאתה היית השה התמים. הפעלת אותם מהצד. ובמובן מסוים, היית אכזרי יותר".

"נחמד לשמוע".

"כן, אני יודע שזו מחמאה בשבילך".

"מה אתה מתלונן? זכית בחדר אימה, ללא תשלום".

"יצאתי משם עם מכות בכל הגוף, על מה אתה מדבר? אה, אולי זה נקרא תשלום סמלי".

"אני אוהב את דרך החשיבה שלך".

"משהו חדש? כי אז ניסית להשתיק אותה בכל דרך".

"נשמע שאתה ממש מסויט, מעוניין בחוויה מתקנת?"

"לא".

"למען האמת, לא שאלתי אותך. כנס לרכב".

אורי מתיישב על הדשא באיטיות, "חוסיין-"

"אתה לא רוצה שנחזור אחורה, נכון? אני הייתי רע, מאוד. אל תאלץ אותי לחזור אל הדמות הזו. קדימה. קום, וכנס לרכב".

אורי קם, מתנודד. איפה שי? איפה? כמה זמן לוקח לו להגיע?

הוא הולך לאט, אחרי חוסיין, מנסה לדחות את הקץ. לברוח, לא אפשרי. הוא לא יהרוג אותי, אבל בהחלט ישמח לחורר בי כמה חורים.  אולי מדובר בחוויה מתקנת, בשבילו. ללינץ' שלא בוצע.

חוסיין פותח בפניו את הדלת. אורי מתיישב, חתום פנים. טריקה. "נסיעה טובה".

"לך", אורי מסב מבט לחלון. הלב שלו הולם בפראות, אני לא מסוגל לחזור אל המקום הנורא הזה. זה יכאב יותר ממה שאני מסכים לעצמי. אבל כנראה שאין ברירה, שאני כן יכול. עובדה, אני בדרך לשם.

הוא משהה את העיניים שלו עוד דקה אחת בנוף, רק כדי לראות בהחמצה את שי ומאיר רצים אל השדה. לא מוצאים בו כלום.

ואולי, אולי כן?

***

'זה היה בכוונה'. שמשי מקליד, מהר. 'רציתי את יוני משוחרר. לא הייתי מסוגל לראות אותו יותר עם הסבל הזה בעיניים, עם האשמה. הייתי חייב לעשות משהו'.

קובי עוקב אחרי המילים הנכתבות. מקווה שה'משהו' המדובר הוא לא ה'משהו' שהוא חושב עליו.

'אני מכיר את אופק לא מהיום, גם יוני. פעם הוא היה הומלס, אבל הוא הצליח לעלות משם, המשפחה שלי עזרה לו, מאוד. ואז… הגיעה הפציעה שלי, הגיעו הסמים של יוני בעקבותיה ואופק נאלץ לחקור אותו.

הם נתנו לו את התיק בתואנה שהוא מכיר את המשפחה, יכול להוציא ממנו את המידע שצריך. לא עזרו כל התחנונים, לא הסכימו לוותר לו.

אז, בלית ברירה, הוא חקר את יוני, הכניס אותו לכלא. היינו שבורים, ואני מאמין שהוא לא פחות.

אבא אמר שפסק הדין לא קשור לאופק והוא מוזמן להמשיך, לבוא, להתארח אצלנו. הוא הגיע, וכל הזמן היה מתנצל, מדי פעם בוכה. אמר שהוא לא ידע שזה מה שיקרה, שלא תכנן שבית המשפט ישפוט לרעתו. כי הוא קטין, ואולי יתחשבו, ימעיטו מעט מחומרת העונש.

אבא ניסה להרגיע אותו, הוא הצליח חלקית.

אני, ראיתי הכל. את הכאב שלו, את הפחד, החולשה. החלטתי לנצל את המומנטום.

אחרי הפגיעה בי, יוני נסגר. קובי, אני חושב שאתה לא מבין מה זה אומר. יוני היה האח הכי זורם, פתוח ומשוחרר שהכרתי. והוא, פשוט קמל. ראיתי בעיניים שלי, לא הייתי מסוגל יותר. ידעתי שהוא לא אשם.

הבנתי שמה שצריך לעשות כאן הוא סוג של חוויה מתקנת. נחזיר את יוני לחקירות, לכאב, כמעט לכלא. זה יאלץ אותו להיפתח. ידעתי שאני לוקח סיכון, או, אולי לא באמת ידעתי, הבנתי מה אני עושה. מצטער, הרצף שלי לא תמיד שואל רשות. עשיתי את זה.

דיברתי עם אופק, הוא הסכים איתי. כנראה הרגיש אשמה יותר מדי גדולה בשביל להעמיד אותי על המקום. לומר לי, זה יכול להוביל לדברים מסוכנים פי אלף.

התחלנו, אבל כל המגדל שבנינו, התמוטט. יוני לא ענה על הציפיות, הוא הלך ונסגר, חזר לקשר עם החברים הישנים, לסמים.

בשלב הזה אופק תפס את עצמו, הבין את הטעות הגורלית שעשינו. ולכן החליט לשלב את החברים של יוני בעסק, לגרום לו להסגרה שנייה. כי בפעם הראשונה, הוא אמנם נפתח, אבל נפל עמוק.

אנחנו רצינו אותו משוחרר, אבל לא בצד השני של המתרס.

היום אופק דיבר איתו, הביא לו מכתב שמסביר את הכל. יוני יבין, יוני חייב להבין. אחרת, אני אבוד. קובי, רציתי רק את הטובה שלו, אתה מאמין לי?'

קובי מסוחרר מעודף מידע, מהלם משתק. לא כותב כלום.

'קובי', הוא מתחנן.

'אתה משוחרר לטיול', הוא מקליד במאמץ. 'אולי, נדבר אחר כך'.

'עברתי את הגבול?' שמשי שואל בחשש.

'הרסת אותו'.

שמשי מתרומם, לא כל כך מבין מה קורה סביבו. אבל המבט של קובי מראה לו שהוא מזועזע, מאוד.

אני חושב שגרמתי למשהו בלתי הפיך.

© כל הזכויות שמורות