אח ואדמה/2

איפה הוא?
אחרי שהבטחתי המשך אז הנה הוא למרות שלקח לי הרבה זמן…
הנה הקישור לפרק הקודם:

https://shutafotbaderech.co.il/lessonl/%d7%90%d7%97-%d7%95%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%94/
"וואי, כמה שעורי בית המורה נתנה" זהבי השיחה לדבורה, חברתה הטובה או לפחות ככה כולן חושבות.
"כן המורה חיה ממש הגזימה הפעם" הסכימה בעלת העיינים הכחולות ואספה את ספרי אנגלית מהשולחן במטרה לחזור לכיתת האם שלהן.
"אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת והיא כבר רצה הלאה" שיתפה זהבי וקולה הדק רעד מעט.
דבורה נאנחה בהזדהות והן יצאו למסדרון לכיוון הכיתה.
"דבורה! דבורה!" נשמעה קריאה חזקה מתחילת המסדרון הארוך ודבורה הסיטה את ראשה לכיוון הקול. זהבי שמעה גם את הקריאות האלו ומשום מה הן גרמו לליבה לשקוע.
בעלת הקול שאגב היתה חני מילוביץ מהכיתה של זהבי ודבורה, השיגה אותן כולה מתנשפת.
"דבורה, טוב שמצאתי אותך" היא עצרה רגע לנשום והמשיכה "המורה נחמה קוראת לך. היא אמרה שזה בקשר למבצע חנוכה"
"אויש" דבורה תפסה את עצמה "נכון , היא אמרה לי לבוא אליה בהפסקה הראשונה ושכחתי"
"אז את באה?" שאלה חני וכבר היתה עם רגל לכיוון חדר מורות.
דבורה הסתכלה על זהבי, "את מצטרפת כן?"
זהבי השפילה עיינים. "לא היום דבורה" היא אמרה בקול לא לה. הוא היה דאוג מידי, היא לא הצליחה להסתיר את החששות שהיו על ליבה. אבא ואמא נסעו היום עם שמוליק לישיבה לפגוש את המנהל ואת הר"מ שלו, ועוד כמה אנשים שם. היא שמעה את אבא מדבר עם הר"מ של שמוליק וזה לא היה נשמע טוב בכלל.
דבורה הופתעה מהתגובה הרפויה והלא מתלהבת של זהבי. היא בדרך כלל אוהבת את הדברים האלה והן תמיד מארגנות את המבצעים ביחד. "טוב אז ניפגש בשיעור תניא" אמרה לבסוף, מבינה שעדיף לא ללחוץ על זהבי ומיהרה עם חני לפגוש את הרכזת.
תחושת בדידות קפצה על זהבי כשהשתיים נעלמו בסוף המסדרון. היא רצתה לדבר קצת עם דבורה והיא נעלמה לה. נכון שזהבי פופולארית יחסית בכיתה והיא רק תזיז אצבע והיא תהיה מוקפת בנות אבל היא לא אוהבת את זה כל כך, היא היתה מעדיפה את השקט שלה אך מה לעשות שזה שהיא מארגנת מבצעים דוחף אותה לקדמת הבמה? היא אוהבת את האדמה, את הצמחים, את האוויר הצח ואת כל הטבע שבקב"ה ברא ברוב הדר. רק החינוך שקיבלה דחף אותה לפעול ולעשות מבצעים כי היא מצידה היתה נשארת בבית לנצח עם ספר טוב ועם הגינה שלה.
זהבי כלאה אנחה והתקדמה לכיוון הכיתה רק שבדיוק כשהיא נכנסה לכיתה רבקי ניגשה אליה.
"היי זהבי" רבקי אמרה בבישנות.
לא, אין לה כח להיות נחמדה אליה. רבקי מתוקה אבל צריך בשבילה הרבה סבלנות שאין לזהבי כרגע עבור אף אחד.
"היי רבקי" ענתה לבסוף במאמץ לחייך ולהישמע נינוחה. רבקי לא צריכה לסבול בגלל המצב רוח הירוד שלה.
חיוך קטן עלה על פניה של רבקי "רוצה שנלמד היום למבחן ביחד?" שאלה בעיינים מקוות.
"מבחן? איזה מבחן?" זהבי הגיבה בלחץ וחושיה התחדדו בשניה.
"המבחן בספרות" ענתה כמובן מאליו, "לא זכרת אותו?"
"לא" הודתה זהבי וניענעה את ראשה בבילבול.
"אז רוצה שנלמד?" שאלה שוב.
זהבי רצתה, אפילו מאוד אבל היא ידעה שהריכוז היום הוא ממנה והלאה. אבא ואמא אמורים לחזור ובתקווה שזה יהיה בלי שמוליק כי הם השאירו אותו בישיבה… הבית הולך להיות טעון, עצור וכעוס לפחות כמו בפעם הקודמת שבה אבא ואמא נסעו עם שמוליק לישיבה.
"אשמח אבל אני לא אהיה מרוכזת" הזהירה.
רבקי פלטה ציחקוק. "זה בסדר, אני בטוח לא אהיה יותר מרוכזת ממך"
"אז אם ככה אנחנו בצרות".
שתיהן צחקו צחוק משחרר והצלצול נשמע בדיוק כשסימו ושיעור תניא התחיל לו.

***

הרוח הכתה בפניה הרציניות, גורמת לרעד לעבור בגופה. היא הלכה היום ברגל הביתה, מנסה לשמוע את החדשות כמה שיותר מאוחר.
היא דפקה קלות ולחצה על הידית, מגלה שהדלת נעולה משמע אבא ואמא עדיין לא חזרו. זהבי הידקה שפתיים, הוציאה את המפתח שלה מהתיק וסובבה אותה באיטיות מרבית בחור המנעול, חסרת חשק מינימלי לכל דבר שהוא, כולל הלימוד למבחן עם רבקי.
הבית היה חשוך. היא הטילה את תיקה על הרצפה בלאות והתיישבה בספה, עוצמת את עינייה. היא השתדלה לחשוב על הפרחים שהמתינו לה בחוץ שהיו אמורים לנסוך בה מרץ מחודש אבל הוא לא הגיע. היא ישבה ככה על הספה בוהה ולא הרגישה בזמן עובר. מחשבותיה היו חלולות לגמרי ובסוף היא נרדמה. מה שהעיר אותה היתה היד של אמהּ שהונחה על כתיפה.
"זהבי? את מרגישה טוב?" חנה שאלה בדאגה. זהבי בדרך כלל לא ישנה בצהריים, בטח שלא בישיבה על הספה.
זהבי התנערה. "מה?" היא שאלה מבולבלת מהשינה הלא נוחה ועצמה את עינייה ששנית.
חנה שלחה מבט בוולף ששתה כוס מים במטבח וקמט של מתיחות ועצב נמתח בזווית עינו.
"זהבי" היא נערה מעט את כתיפה של זהבי אבל זהבי המשיכה לנמנם בחוזקה, קרי ישנה.
חנה נאנחה ופנתה אף היא למטבח לשאוב ניחום מכוס המים שוולף מזג לה.
"אני מקווה שזהבי מרגישה טוב" היא פלטה לאחר לגימה ארוכה ומרווה. "היא נראית כל כך שברירית."
וולף הינהן. "היא באמת נראית לא כל כך טוב" הסכים בשקט.
"אני לא יודעת איך לספר לה" היא לחשה לו מעיפה מבט על בתהּ הישנה. "אני חוששת שהיא תיקח את זה קשה"
וולף בלע את רוקו "היא בטח תקלוט הכל עוד לפני שתגידי מילה, יש לה חושים חדים כמו שלך" הוא ציין בשמץ של מועקה שלא הצליחה לחדור אליו גם בזמנים הקשים אחרי התאונה. עד לפני שעתיים.
"ואם היא כן תשאל, מה אגיד לה?" הקשתה חנה, והתיישבה מובסת על הכיסא הכתמתם.
"את תמיד יכולה להתחמק ולא לענות" הוא ענה מתחמק בעצמו.
"וולף, אתה יודע שאני לא אוהבת את הדברים האלה" היא התקשחה פתאום, כמו חזרה להיות חנה של לפני הבוקר הזה.
"אני לא איש דברים" הוא ענה לה את שתמיד ענה כשלא ידע מה לומר ומזג לעצמו עוד כוס מים.
"רוצה גם?" הוא שאל, היא סימנה לו שכן והוא מזג.
"אז איך אני אומרת לזהבי?" חזרה חנה לאותה שאלה מציקה, והשאלה הנוספת היתה איך היא מספרת לכל שאר הילדים.
"איך את אומרת לי מה?" קולה של זהבי הפתיע אותם מאחורה ושניהם נשכו שפתיים בתיאום. חנה הביטה בוולף במבט מתחנן, הוא משך כתף.
"שלום זהבי" היא חייכה עד כמה שהצליחה וסובבה את ראשו לזהבי, מזמינה אותה לשבת מולם בהטיית ראש קלה.
זהבי נשארה לעמוד. "איפה שמוליק?" היא דרשה לדעת, רועדת מחרדה.
וולף נאנח בשקט ונחמה השתדלה לחייך חיוך מרגיע בערך. "בואי שבי זהבילה" היא ביקשה ממנה אבל זהבי לא היתה מסוגל להניע אבר.
"איפה שמוליק?" היא שאלה שוב וידיה הצטרפו גם למחול הרעידות.
וולף עצם את עיניו וחנה השפילה מבט.
"הוא בישיבה?" היא שלחה את השאלה ישירות אליהם, מצפה לתשובה החיובית שכל כך קיוותה לה.
"לא זהבי" וולף ענה והתרוממם מכיסאו במאמץ.
"אז איפה הוא?" ההיסטוריה שלטה בקולה לגמרי וצמרמורות חלפו בגבה בזו אחר זו.
חנה חיבקה אותה חזק ולחשה בכאב "הוא בתל אביב"
"בישיבה בתל אביב?" היא ביררה בפחד שהתעקש לאחוז בליבה ולמעוך אותו בתוך אגרופו. וולף וחנה החליפו מבטים מיוסרים.
"לא זהבי. הוא לא בישיבה"
"אז איפה הוא??" היא צעקה והדי קולה חזרו בחוזקה מקירות המטבח.
חנה נחנקה בדמעות ווולף שתק, נותן לזהבי להבין לבד.
"הוא… הוא… לא דתי?" היא שאלה בלחש בעיניים גדולות ומפוחדות. היא לא האמינה שזה מה שהיא שואלת אבל האימה של הספק שהחזיק בה הכריח אותה לשאול.
וולף הנהן. חנה עצרה דמעות וזהבי השתחררה מאחיזתה האוהבת של אמהּ וברחה לחדר, פורצת בדמעות. דמעות חונקות ששרפו את גרונה היבש.
הכרית שהחליפה אתמול אחרי הבכי נרטבה שוב מזרם דמעות מתגבר. יבובותיה נשמעו הפעם גם מחוץ לדלת חדרה וחנה שעמדה שם טמנה את ראשה בין ידיה.
"חנה, תני לה את הזמן שלה" וולף קרא לה מהספה והיא נענה את ראשה, היא לא מסוגלת לעמוד בקול הבכי של זהבי, זה מפרק אותה עצם אחרי עצם וחותך לה נים אחרי נים.
היא נאנחה בכבדות, הלכה לשבת ליד וולף והדמעות החמות שעצרה כל הבוקר החלו לזלוג על לחיהּ. וולף שתק, מכונס בתוך עצמו.
לפתע נשמעו דפיקות בדלת. דמעותיה של חנה נעצרו ובליבה פיעמה תקווה שידעה שהיא תקוות שווא, שמוליק לא היה חוזר סתם כך וגם הדפיקה לא הייתה מוכרת לה.
היא התרוממה מהספה מעיפה מבט על וולף והדקה שפתיים. היא תהיה חזקה, היא חייבת.
דפיקה נוספת נשמעה והיא החישה את צעדיה.
"שלום" היא פתחה את הדלת בגוו זקוף, עינייה עוד אדומות מעט.
"שלום, זהבי בבית?" הילדה שעמדה מולה היתה לבושה בקפוצ'ון כחול, חצאית רחבה קצרה בצבע שחור ושערה היה קלוע לצמה בלונדינית ארוכה.
חנה היססה. "מה את צריכה ממנה?"
"קבענו ללמוד ביחד למבחן במבחן בספרות" היא ענתה לחנה בחיוך קטן.
חנה אגרפה את ידה בתסכול מאחורי גבה. "אז בואי תכנסי, אני אקרא לה."
הילדה נכנסה וחנה הזמינה אותה לשבת במטבח. היא מזגה לה כוס פטל והלכה לחדר של זהבי, מתפללת בשקט שהיא הפסיקה לבכות.
היא דפקה שלוש דפיקות ופתחה את הדלת.
"זהבי?" היא קראה בשקט וראתה אותה שמוטה על המיטה, ישנה.
חנה נסוגה ושניה לפני שהיא סגרה את הדלת היא שמעה את זהבי קוראת לה.
"הערתי אותך?"
"לא ממש, רק נמנמתי" היא אמרה מטושטשת ועיסתה את רקתה הימנית, מנסה להפיג את כאב הראש שתפס אותה לפתע.
"מתנצלת. אחת החברות שלך הגיעה ללמוד איתך למבחן בספרות." חנה אמרה לה ברוך והתקרבה אליה.
זהבי טלטלה את ראשה. "אויש" היא מילמלה "קבעתי עם רבקי ללמוד ושכחתי מזה לגמרי."
"אז לומר לה ללכת?" חנה שאלה ונתנה בזהבי עיניים רכות ומבינות, מנסה להיות חזקה בשבילה.
"לא לא, אני אתארגן. תגידי לה להיכנס לפה." היא אמרה בפיזור דעת וחנה לא היתה בטוחה שזה הצעד הנכון אבל כיבדה את ההחלטה שלה וקראה לרבקי פנימה.
"היי רבקי" זהבי קראה לעברה ופינתה לה מקום על המיטה, מסתירה תוך כדי את הכתם הדמעות שעל הכרית.
"היי. מקווה שאני לא מפריעה. לא קבענו שעה אז פשוט הגעתי" אמרה בביישנות הרגילה שלה.
"זה בסדר רבקי, טוב שזכרת את זה." 'כי אני שכחתי לגמרי' השלימה לעצמה וישרה את החצאית שלה שהתקמטה.
"הבאת את החומר?" רבקי שאלה תוך כדי שהתיישבה על המקום הפנוי והוציאה מחברת עמוסה מהשקית שהביאה.
"לא" זהבי נשכה את שפתיה מבפנים והבינה עד כמה היתה לחוצה. כל הסיפור עם שמוליק הטריף את דעתה ועכשיו… עכשיו היא כבר מיואשת. דמותו החסונה עלתה לפניה פתאום לבושה במכנס קצר וחולצת טריקו בצבע אדום זועק, כמו לועגת לה ולתמימותה.
"אז נתחיל ללמוד?" רבקי שאלה בשקט.
"כן" היא ענתה בקול יבש ועצוב, אולי השירים קצת ירגיעו את נשמתה הפצועה.