אז למה באמת? י' שבט

באתי לגני – החלק השני (פווו!)

לפרק הקודם

הי חברות:)
איך היה החלק הראשון? עכיל?
אז בחלק השני של 'באתי לגני' אני רוצה לתת כמה נקודות מרכזיות. אפשר לקרוא את כולן בפעם אחת, אפשר לחלק את הקריאה לפעמיים ואפשר גם ליותר – באתי לגני זה לא משהו ששותים בשלוק וגמרנו.. צריכים לחיות עם זה כל השנה;)

אז:
נקודה מהמאמר של הרבי הריי"צ;
נקודה ממאמר קבלת הנשיאות של הרבי, בשנת תשי"א;
ונקודה מהמאמר של השנה, תשכ"א.

בחלק הראשון עצרנו בנקודה שבפרטי בניית המשכן טמונים עניינים רוחנים והוראות לעבודה בפועל.
היום נכנס לעניין אחד – עצי השיטים.

שיטים – מלשון שטות. [כך התורה מפרשת על שיטים, מקום שבנ"י עצרו בו כחלק ממסעות במדבר]
מה זה שטות? שטות זה דבר שהוא מעל השכל. נגד ההיגיון. שטויות זה משהו די הזוי ולגמרי לא ריאלי. אנשים עשויים להגיד לך: "מה נסגר?" זו מהות השטות.
חז"ל אומרים, "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (מקווה שהציטוט שלי מדוייק). מה זאת אומרת רוח שטות?
עבירה – זה מלשון לעבור צד. כשאנחנו עוברים עבירה, אנחנו עוברים לצד של הסטרא אחרא. ומה שקורה בעצם, זה שאנחנו *מתנתקים מהקב"ה*. נכון, יהודי אף פעם לא יכול להתנתק לגמרי! אבל זה כאילו שחבל קושר אותנו למעלה, עשוי מסיבים-סיבים של מצוות. כל עבירה – חותכת סיב, מחלישה את החבל.
זה ניתוק מהקב"ה.
כמובן שאם היינו מרגישים את זה, או אפילו רק חושבים על זה – בקושי היינו עוברים עבירות! הרי אנחנו לא רוצים להתנתק מהקב"ה ח"ו אפילו שעה אחת! אלא מה – נכנסת בנו רוח שטות…
אנחנו חושבים לעצמנו "אה, זה לא באמת נקרא. אני לא באמת מתנתקת מהקב"ה כשאני עושה ככה וככה וככה". הבעיה היא שזה כן נקרא. חכמים אמרו שאדם לא יחשוב לעצמו – "אה, זה מצווה קלה אז לא נורא. זו, מצווה חמורה – אז אני אקפיד עליה יותר". ואולי זה דווקא הפוך? ממתי אנחנו הקטנים מבינים במצוות?
רוח שטות אומרת, את תמיד תישארי קשורה לקב"ה. אז בקטנה, תעברי פה תעברי שם… לא קרה כלום.

כן קרה! עברנו עבירה.
זה דבר שצריך להכניס טוב-טוב למוח – קודם כל, לדחות את רוח השטות הזאת שמנסה להידחף לנו.

ועוד דבר בשטות.
אדמו"ר הריי"צ כאילו שם לנו מראה מול הפנים ומראה לנו שאנחנו הפוכים. ממש ככה, הפוכים על כל הראש. ככה אני הרגשתי כשלמדתי את זה.

נשמה – וגוף.
מה נצחי? הנשמה. מה חולף? הגוף.
מה רוחני? הנשמה. מה חומרי? הגוף.
מי מושך אותנו למעלה? הנשמה. ומי מושך אותנו למטה? הגוף.
עד כאן השאלות הקלות. עכשיו לחלק הקשה של המבחן.
כמה זמן ביום אנחנו מקדישות לגוף שלנו?
אה… טוב, שינה זה כבר.. לפחות 6 שעות. ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב – עוד כמה זמן. מקלחת? הנאות חומריות, אפילו הנאות שכליות? קניות, בגדים? מוזיקה וסרטים?
בסך הכל יוצא… די הרבה.
וכמה זמן ביום אנחנו מקדישות לנשמה שלנו?
אופס.
פעם חשבתי שאני לומדת חסידות פעם בשבוע וזה המון. פתאום ההשוואה הזו, המראה הזו, מראה לי כמה אני עקומה! במה אני משקיעה! בנצח שלי – או בכלי בר החלוף? עם מה אני אשאר אחרי 120? עם אילו 'לבושים' אני אגיע בעז"ה לגאולה? לא, לא עם הסוודר המהמם והמושלם שקניתי בלא-יודעת-כמה שקלים.
פתאום אני מרגישה עירומה.
באיזה שטות אני חיה את החיים שלי!
מה אני עושה??

אז יש פסוק מאוד יסודי שאומר "זה לעומת זה עשה אלוקים". כל דבר שקיים בצד אחד – יש גם בצד האחר. כל דבר שיש בסטרא אחרא – קיים כנגדו דבר גם בצד הקדושה (וההפך).
מה זה אומר? זה אומר, שאם יש שטות של קליפה – חייב להיות גם שטות של קדושה.

מה זה שטות של קדושה?
שטות של קדושה זה לזנוח את השכל. להרפות מההגיון, מדרך העולם. אבל בקטע טוב! לא לעשות מהשיער כרבולת סגולה כי "אמרנו שלא משנה מה יגידו". אבל כן לפתוח שיעור חסידות בזום ולא לחשוב "יואו, כל הבנות בכיתה יחשבו שאני חננה". להיות למעלה מהעולם! למעלה מהגבלות!
וזה שטות! כי להקשיב למה שהחברה אומרת – זה הכי הגיוני בעולם. ולהיות בלי חשק להתפלל – *זה* נורמלי.
ופתאום לקום בבוקר וללמוד חסידות ולהתפלל ואפילו להשפיע קצת על הסביבה ולהיות בשמחה ו ו ו ו ו וזה לא נגמר… זה כל כך לא מובן מאליו! תראו כמה שטויות אנחנו עושות.
נגד השכל, נגד ההגיון, נגד כל הנורמלי והשפוי – אנחנו יהודיות. חרדיות. שרוצות להתקרב לקב"ה.
מה נסגר??
ואין לנו איך להסביר. כי זה שטות. שטות של קדושה.
זו הנקודה הראשונה.

במאמר 'באתי לגני' תשי"א, הרבי עדיין מתעסק בתוואי הדרך. עדיין לא קיבלנו נעלי הליכה, תיק גב עם הוראות אריזה. אנחנו עדיין במפה – בחלק של המה. מה צריך לעשות כדי להוריד את השכינה כאן למטה.
ושימו לב מה קורה – הרבי לוקח את מושג השטות וכמעט משנה אותו לגמרי.

הרבי מספר על אדמו"ר הזקן שעוצר באמצע תפילת יום הכיפורים, הולך וחוטב עצים (!) כדי להכין מרק חם ליולדת. יום הכיפורים! סתם אני מזכירה לכן.
מה, הוא לא יכל לבקש ממישהו אחר?

האדמו"ר האמצעי, שצפד עורו בגלל חטאות נעורים של איזה אברך.

האדמו"ר הצמח צדק, שהלך עוד לפני התפילה ונתן צדקה לסוחר יהודי.

האדמו"ר המהר"ש שהלך במיוחד למלון יוקרתי, לחדר המשחקים, כדי להציל אברך יהודי מתבולל. אברך שאחר כך יצאו ממנו משפחות של יהודים יראים ושלימים.

האדמו"ר הרש"ב, שנסע בעצמו לבטל גזירה כלשהי על היהודים ולא הסכים לשלוח מישהו במקומו.

והאדמו"ר הריי"צ, שגם הוא עסק בעשיית טובות ליהודים בגשמיות ורוחניות. [שימו לב שאצל חמיו, הרבי הריי"צ, הרבי לא מפרט סיפור ספציפי. ועל עצמו הרבי לא מספר בכלל. אחר כך חסידים מצאו סיפור שהרבי עשה יום לפני י' שבט, אבל זה בהחלט פרט מעניין לשים לב אליו!].

שמות לב? שמות לב להבדל?
כשהרבי הריי"צ דיבר על שטות דקדושה, הוא דיבר על ההפיכה הפנימית בתוך עצמנו. להשקיע בנשמה – במקום בגוף. לעבוד על המראה *שלנו*, להתיישר מולה.
אבל מה הרבי מסביר על שטות דקדושה?
שטות דקדושה באופן של לצאת מעצמנו. כן, זה חשוב לעבוד עם עצמנו, מאוד! אבל מה יותר גבוה מזה? מה העבודה העיקרית של הדור שלנו?
לעזוב את העבודה האישית שלנו. להקריב את תפילת יום הכיפורים שלנו, את הגוף הגשמי שלנו, את הממון שלנו ואת כל העצמיות שלנו. פשוט לעזוב הכל – כדי לעזור ליהודי אחר.
גם יהודי שהוא לא אי אי אי.
גם יהודי שנמצא במצב אנוש וחלוש כמו יולדת.
גם יהודי מתבולל.
כי מה חשוב כאן? – לא שאני אתפלל. לא שאני אלמד.
הרעיון הוא לצאת, החוצה, ולהשפיע! (כמובן שגם העבודה הפנימית עודה בעינה. אבל תראו איזה יופי שהרבי שם את כל הדגש על השפעה לאחרים!)

יש סיפור יפה שאני אוהבת.
פעם בא חסיד לאדמו"ר האמצעי, והתלונן שכשאר הוא חוזר דברי חסידות ברבים – הדבר מוסיף לו גאווה. (למי שעוד לא יודעת – גאווה זה החטא הכי חמור אצל חסידים. להרגיש מעצמי? פויה)
והרבי ענה חריף. "בצל תהיה – אבל חסידות עליך לומר".
כלומר, תניח את עצמך בצד. אתה חושש לגאווה שלך? לעבודה האישית שלך? לחטאים של עצמך? עזוב, עזוב אותך. מי שמעניין פה – זה היהודי שישמע ממך חסידות.
מה שצריך לעשות צריך לעשות.
זה רעיון קצת קשה, אבל הוא מרכזי וחזק מאוד.

ו- לנקודה השלישית.
היא כבר חלק מהאיך – כאן הרבי נכנס לפרטים ולכוחות שיעזרו לנו להוריד את השכינה כאן למטה לפי ההוראות של מאמרים תש"י ותשי"א.
באות י"א של מאמר 'באתי לגני' תש"י – האות אותה לומדים השנה – מדבר הרבי על מידת הנצח, על מלחמה וניצחון.

ילד קטן, אכפת לו מדברים מסויימים. כמו המגירה האישית שלו למשל. או המשחק שסבתא קנתה לו. אבל יש גם דברים שלא אכפת לו מהם: למשל מי הנשיא הנבחר של ארצות הברית. לא אכפת לו, למשל, שהשכנים יתנהגו בחוסר נימוס. ומה זה מזיז לו? הוא ילד קטן.

ככל שאדם יותר גדול, ככל שהוא מבין יותר – כך אכפת לו יותר.
כמו אדם חוזר בתשובה ש'גילה את האור' והוא חייב, ממש חייב, שכולם יחזרו בתשובה גם.
למה זה? כי ברגע שאני מבינה יותר מה האמת, ככה *נהיה לי אכפת* שכולם יתנהגו לפי האמת.
כי כשאני רואה עוול זה מציק לי! ילד קטן אולי לא יזיז לו. הוא יגיד – שיתנהגו אחרים איך שהם רוצים.
אבל לי זה כבר מפריע.

ולרב גדול מפריעים האנשים שלא הולכים בדיוק לפי ההלכה, או אנשים ממגזרים אחרים שפוסקים הלכה אחרת. כי הוא יותר גדול ממני ויותר מבין בעניינים האלה.

איפה המידה הזו, שזו בעצם מידת הנצח, מתבטאת הכי חזק? – אצל מלך.
מלך, מרוב שהוא גדול, אכפת לו כל דבר. כל דבר.
אכפת לו איך האנשים בממלכה שלו יתנהגו. אכפת לו מה הם ילבשו. מה יהיה הסדר במדינה. הכל נוגע לו!

ולכן, מפריע למלך שמדינות שכנות הם מנגדות לו. והוא רוצה לכבוש אותם. לא סתם לכבוש אותם בשביל השלל והביזה. לא! למעלה מטעם ודעת. הוא רוצה שהם יתנהגו רק כמו שהוא רוצה! כי הוא מלך.
והנה תראו דבר פשוט מופלא.
הרבי הריי"צ אומר – כשנמצאים במלחמה, מבזבזים את כל האוצרות.
כל האוצרות שיש למלך, אוצרות שאסף הוא ושאספו אבותיו ואבות אבותיו, כתרים נדירים דברים עתיקים שקי כסף זהב יהלומים פנינים מה לא…
אוצרות שבדרך כלל המלך שומר לעצמו. במרתפים. שאף אחד לא יראה.
ורק-רק כשיש למלך איזושהי שמחה, מראה קצת מהאוצר למקורביו. וגם כשהוא מראה להם – הוא שומר בשבע עיניים שלא יגעו, שלא יקחו כלום, עושה ספירת מלאי אחרי זה לראות שלא גנבו כלום…
ופתאום במלחמה – מבזבזים את כל האוצרות! כדי לנצח ניצחון במלחמה שהיא מעל להיגיון – שטות גמורה! רק כדי להכניע את המדינה השניה שתהיה כפופה לרצון המלך.
אנחנו במלחמה.
מלחמת האלוקות בקליפות. מלחמת הקדושה בסטרא אחרא.
ועכשיו, אנחנו במערכה האחרונה – הקרב המכריע. לא סתם כל כך קשה בדור שלנו. כי אנחנו נלחמים והם נלחמים בכל הכוח וזה קשה! קשה!
אבל הנה נקודת האור. המלך מבזבז עלינו את כל האוצרות. למלך – לקב"ה – אכפת שננצח במלחמה הזאת. כי הוא רוצה שכל העולם הזה יגלה על אלוקות, לא יסתיר אותו.
ומה זה האוצרות? אחד ההסברים לאוצר זה תורת החסידות.
התורה שנגנזה כל כך עמוק ושבעבר רק יחידי סגולה זכו לעיין בה וגם זה רק אחרי שהיו בקיאים בכל חלקי הפרד"ס וכו' וכו' כל כך הרבה תנאים.
וגם אחרי שתורת החסידות התגלתה – היו כל כך הרבה קטרוגים בשמיים ומניעות ועיכובים.
והיום! שזה מטורף שילדים בגן מקבלים את הסודות העצומים האלה. שאנחנו זוכות לכל כך הרבה אורות.
חברה – מבזבזים עלינו אוצרות!

זה י' שבט.
נתנו לנו חסידות. נתנו לנו את הרבי. נתנו לנו את מאמרי 'באתי לגני', מאמרים מדהימים שפשוט סוללים לנו דרך.
ועכשיו התפקיד שלנו זה לא לשים את מטבעות הזהב העתיקות בויטרינה ו"תראו איזה יופי". לא!
נתנו לנו אוצרות כדי לנצח במלחמה. כדי לנצל אותם.

עם החסידות ועם הרבי נצא עוד היום לגאולה האמיתית והשלימה!!!

מקורות:
טוב, אז הכל פה באתי לגני טהור:)
אני רוצה להודות – בעצם להודות זו מילה נמוכה באין ערוך – לרב עדי אלפנט שמרווה את נפשי בצמא.
שיעורי החסידות שהוא מעביר מחיים אותי כפשוטו.
שלי ושלכן – שלו הוא.