מרוב מכות. שכחתי להרגיש.
כי אני כזאת.
ילדה שבורה
עם לב מצולק.
שאין בו בינה
ואין בו תבונה.
איפה להיפתח
מתי להיחשף.
אז שוב.
במקום שקיימת צלקת
שהיא עוד טריה
עוד שולחת זרמים של כאב
שורפת.
מדממת.
כיסויים פושטת.
מושיטה את ליבי
החבול.
מחכה למכות החדשות.
כאלו לא זוכרת.
את הפעמים הקודמות
איך הן מרגישות.
וכשהן חובטות בי. המכות
זה כואב כל כך
ואני בוכה.
וכזה טעם של דמעות
אני כבר מכירה.
זה טעם של צלקות
של לב שלא לומד להיזהר
לב שהתמכר לכאב.
לב שהתמכר לכאב.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
20 תגובות
אני; רגע זה אני כתבתי??ואלה ידעתי לווטא היטב את המרגש הזה, כשרונית.
המציעות; זה לא את כתבת זה אוקיינוס
?
איזה שיר מדהים (עם כל המשמעות של המילה!)
נגע בי בול – פגיעה…
אוקיינוסית אלופה! תודה!
תודה, ברבור שחור.
אאוץ. כואב לי, פיזית גרמת לי ממש לבכות לבכות כי כואב לך לבכות כי כואב לי לבכות כי הזדהיתי עד כאב וכי איזה שריטה שאפילו לא הספיקה להפוך לצלקת פעמה בכאב של הזדהות מקווה שנלמד את וגם אני איך לחסום את הלב ללמוד לא לתת לעוד אנשים לפצוע אותו ואולי אולי גם…. שמישהו יצליח לרפא אותו?(זה בקשה גדולה מדי)
סליחה עלה, שגרמתי לך לבכות…
כואב לי שאת מזדהה.
הלוואי שנלמד. והלוואי שנדע גם לרפא את עצמינו מבלי להזדקק לאחרים…
אימלה
אני כתבתי בדיוק על זה פוסט
https://shutafotbaderech.co.il/i_m_down/%d7%a9%d7%a7%d7%98/
ממש מזדהה
אוף.
וואו. חרמש.
שיר יפה וכואב.
אהמ, אני כן מסתפקת אם כתבנו על אותו הדבר.
אבל הרעיון דומה…
אווצ'.
להתמכר לכאב?
דאיי
איך? תסבירי לי? איך?
אולי ככה את מרגישה, אבל בתוכך, בנפשך,
את מלאה באהבה.
גם כשכואב, כשקשה,
את לא לבד.
יש מי שאיתך.
תמיד.
אוהב אותך. כואב איתך.
כי הוא,
אבא שלך.
אני מלאה באהבה, כנראה
ואני לא לבד.
אבל זה לא סותר את הכאב.
זה לא מפחית את העוצמה שלו…
תודה חיה,
נתת לי קצת לחשוב, להיזכר באבא.
אייה.
כמה עצוב אלוקים.
למה ככה?
אמן יהיה טוב כבר. אמן.
מהמם אגב ברמות.
נגעת לי בנשמה.
תודה גלים,
ו.. אמן!
אני מחכה לו, לטוב הזה.
ההבנה העמוקה הזאת..
כל כך.. אני, ואת גם, ואוף.
מתי יבינו מה זה לבבות שבורים פזורים מסביב?
ומה זה יובש של הרגש?
ומה זה עונת מעבר?
ומה זה דם פנימי…
אוח, כואב לי ממך ילדה. אבל זה טוב. קצת לחוש משהו.
והעיניים שלי רטובות עכשיו, הן שוב התגברו על החומה.
אני בטוחה בטוחה שגם את תצליחי להמשיך להחזיק חזק, ולהיות. ולהרגיש. ולחיות באמת כמו שאת אוקיינוס המדהימה. נכון? בבקשההה.
את מתוקה נורא,
הלוואי שיבינו. שיביטו סביב…
מצטערת שגרמתי לעיניים שלך להירטב.
אבל… התגברת! ופתחת קצת את החומה הזאת.
ונראה לי שזה טוב, תשחררי. תבכי. תכאבי…
ככה מתרפאים.
הלוואי, יהיה טוב בסוף…
אאאע, אוקיינוס…
זה כואב כל כך..
אין לי מילים בכלל.
תודה קלידוסקופ.
וסליחה שהכאבתי לך, נשמה.
-מחכה למכות החדשות.
כאלו לא זוכרת.
את הפעמים הקודמות
איך הן מרגישות.
וכשהן חובטות בי. המכות
זה כואב כל כך
ואני בוכה-
הייתי חייבת לצטט.
היכולת האדירה הזו שקיבלת ממרום…!
וואו.
לא מבינה איך אפשר לכתוב דבר כזה. אמת פוצעת, מדויקת. מציאות של כאב אכזרי- – –
מאיפה מצאת את המילים הללו?!
אוחח. אני כותבת שטויות, כי זה פשוט… נגע בי.
הלב הזה. איכס.
כואבת אתך, אוקיינוס, את המכות והתחושה. גם אם היא קיימת, גם אם כבר לא.
אני אוהבת שאת מצטטת.
זה מחמיא לי. שהמילים שלי שוות ציטוט.
למען האמת, אני לאחרונה גם לא כל כך מעכלת את מה שנכתב לי. זה.. פשוט קורה, אולי זה כי אני כותבת רק רק כשאני מוצפת. רק כשאני חווה כאב במלוא עוצמתו…
איך את היית אומרת: הכול ממנו.
'היכולת שקיבלתי ממרום' (עכשיו תורי לצטט?)
אוקיינוס, למה?
למה השירים שלך כאלה כואבים…, ואת יודעת לעשות אותם כאלה במילים הכי פשוטות, במילים הכי שקופות, שמשקפות כל כך הרבה…
למה באמת? למה הלב לא לומד להיזהר? למה המפקד שלו- השכל, לא שומר עליו? למה אין לו סמכות לכלוא אותו כשצריך?
למה אוקיינוס. בשביל מה הוא קיים?
אחחח, זה כל כל כואב…, אבל על כוויה א"א לשים אפילו שמיכה, ודאי שלא לחמם אותה והכאיב לה שוב, אז איך אוקיינוס?
או שפשוט הלב שלך גדול מידי שיש לו שטחים נוספים לכוויות חדשות?
אולי צריך לעשות תאום עמדות בין המפקד (השכל ) לפקוד (הלב) ולתאם ציפיות…
ולא, הלב לא התמכר לכאב, הוא התמכר לאשליה, וכשהוא מגלה את זה, זה כואב…, אוהו כואב…
תכנסי ישיבת חרום אוקיינוסית? זה לא טוב ככה …