The road taken/2

בסמטאות….

אודה ולא (אולי רק קצת) אבוש. אני באמת לא יודעת איך להתחיל את מה שאני רוצה לכתוב עכשיו.
אני מוצאת את עצמי כבר די הרבה זמן מגבבת ערמות ערמות של משפטים ומוחקת וחוזר חלילה.
בד"כ יש לי פרץ השראה ברגע שאני מתחילה לכתוב. פה משהו נתקע לי. אז החלטתי להיות ישירה (דוגרית בלשון העם) ולהגיד את האמת.
אין לי היום שום רוח כתיבה ששורה עלי, אבל יש לי מה לכתוב. אז בבקשה:
כשכתבתי את הפוסט הקודם שלי, הרגשתי שלא סגרתי פינות כמו שצריך, והוא חייב חלק ב'. החלטתי שאת הפינות שלא סגרתי אני אסגור לפי מה שכתוב בתגובות (שאלות/ הערות על מה שכתבתי) ואז אני גם אענה לעצמי וגם לבנות, ושלום על ישראל.
אבל מה שקרה זה שקיבלתי רק פידבקים חיוביים (תודה חברות, אגב מוזמנות תמיד לשאול אם משהו לא ברור:)) אז נותרתי חסרת מעוף לגבי המשך הנושא.
תקציר קצרצר של חלק א': במשך שנים הרביים סללו לנו דרך חיים, והנה בתשע"ט ניצבת לה דרך סלולה ומסודרת שרק מחכה שנצעד בה.
מה שלא התחבר לי, זה שעם כל הסלילת דרך הזאת, עדיין חוסר הוודאות בכל פרט במצב שלנו יכול לעצור אותנו ולהזכיר לנו על מצבינו ההזוי.
ניחמתי ותירצתי את הקושיה שלי בכך שאנחנו, חסידות כוחות השכל, חב"ד, צריכות באמת להפעיל את גלגלי המוח החורקים שלנו, ולא ללכת בצורה עיוורת על המסלול המוכן. כי חלק מהמסלול זה להשתמש בשכל. קצת הגיוני, לא?
כן. קצת הגיוני. לא הרבה הגיוני. כי אם הדרך סלולה בתכלית הסלילות, בשביל מה צריך שכל? פשוט ללכת וזהו.

ואז בהשגח"פ התחברתתי (מלש' חברותא) עם חברה לפני ג' תמוז, וצדה את עיני פסקה שבד"כ הייתי לומדת אותה בהינף יד.
אבל היא כל כך התאימה לי (ולכולנו תכלס) והנה היא פה לפניכם:
למדתי את פרק כ"ז באגרת הקודש, שם אדמוה"ז מנחם את תלמידי רבי מנחם מנדל מויטבסק על פטירת רבם. בתחילת האגרת הוא כותב: "כי בראותו ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך אשר יתגדל ויתקדש כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלע ועד".
מצוינת שם הערה (או יותר נכון, הארה) של הרבי שהוא מפנה אותנו למקורות שונים לגבי ההבדל בין "דרכיו" ו"אורחותיו":
"דרך היינו דרך סלולה שכבר סלל הצדיק שכולם יכולים ללכת בה, ו"אורח" היינו דרכים חדשות ונתיבים הנוצרים כעת מותאמים לפי אופן עבודתו של כל אחד"
גם בפרשנים יש הגדרה דומה על ההבדל בין אורח לדרך:
מלבי"ם: "דרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, ואורח הוא האורח הקטן שיתפרד מן הדרך הגדול אל הצד, ואינו קבוע כל כך"

כשלמדתי את זה, נהיה לי קליק בין חלק א' שכתבתי לחלק ב' (הרי הוא לפניכם):
יש לנו מטרה שאליה אנחנו צריכות להגיע. אבל לכל אחד ואחת יש מסלול שונה, לא כולם כמו עדר של כבשים מגיעים מאותו מקום לאותו היעד. כל אחד עובר את הדרך הייחודית שלו, מאיפה שהוא מגיע וחווה את הדרך בצורה שונה.
זאת אומרת שלפעמים אנחנו כולנו על אותה דרך ראשית, ולפעמים מתפצלות לסמטאות קטנות ששם אנחנו צריכות ללכת ולעשות את המטרה שלשמה הגענו לסמטה הזאת.
שם דווקא מתבטאים יותר כוחות השכל שלנו. איפה שלא מכתיבים לי בדיוק מה לעשות. מקום שבו יש דרך עבודה פרטית שלי שאני צריכה לדעת ללכת לבד.
כן, אפשר להגיד ש"ג' תמוז" תופס אותנו בסמטאות, ששם לבד אנחנו מתתחננות לתשובה פרטית וברורה, מדמיינות את עצמינו בשנות האור הגדולות עומדות מול הרבי, כותבות מכתב, מחכות לתשובה שחור על גבי לבן. (עזבו את זה שבאותן שנות האור היינו עלולות להיראות עם שיער בצורת מחבת ומשקפיים שניראות מתחתיות של בקבוק וודקה זאת לא הנקודה..)
אז יש את נקודת המוצא שממנה כל אחת הגיעה.
יש את הדרך הסלולה, המובנית, הברורה ששם צריך ללכת.
יש את הדרכים שבהן כל אחת מתמודדת עם המכשולים שלה, ונעזרת במה ששבעה דורות הנחילו לנו באמצעות כוחות השכל.
ויש את המטרה הסופית, שמשותפת לכולן.
הלוואי שנזכה לשמוע כבר ש"הגעת ליעד!"