2 לחם, 1 חלב, 1 חתול

התבקשת לבחור סופר/ת ולהוסיף נופך לסיטואציה המתוארת, בסגנון הכתיבה האופייני לו/לה.

וואו, מה שכאן בישלת… מריח טוב!

פלונית פולנייה
כ"ה בחשוון תשע"ה
כשהקרניים של השמש חודרות דרך החורים, אז התחרה משתקפת בקיר ממול.
אם מזיזים את הוילון אז גם ההשתקפות שעל הקיר זזה.
נחמד להגיע בכל בוקר אל אותן מסקנות, נחמד כשאף אחד לא מנסה לגרום לך ללמוד מסקנות חדשות.
הוא נשאר במיטה, לעשות את הדבר שהוא הכי טוב בו.
לבהות.

שמעון לוי לא היה ילד רע. גם לא אחד שרע לו.
החיים לא הציעו לו המון. ראש לא מידיי חזק, מעמד חברתי נמוך וחוסר עצום במישהו שייקח את העניינים לידיים.
ניסיונות וחלומות על דף חדש- לא ממש עזרו. רק החטיפו עוד בוקס לפנים עם ההבנה שגם כאן הוא מיותר, שגם כאן הוא בשוליים.
"הוא לא צריך המון", אמרו באסיפות צוות. "רק איזה טיפול קטן, או אפילו איזה אברך חביב שילמד איתו ".
"באמת לא המון", הסכימו הנוכחים, עברו לשם הבא.
הרווח, זה שנמצא בין הכסא של הר"מ לזה של המשגיח, חיכה לו.
הרחוב, על כל ריגושיו. חיכה לו.
ושמעון נפל. בלי לקום.

11:37, הוא מתרומם, הגרון היבש מתחיל להזכיר את קיומו.
הולך להתארגן, מסתכל על עצמו במראה, ממשש את הבלורית, את המקום של הפייעס.
"פרעח, שבאבניק", החיוך שלו עולה. ציני, מר.
ריק.

שטיפת פנים, תפילין, שמע ישראל.
והחוצה, אל הרחוב הריק.
"היי שמעון", משה, עוד אחד מאסופי ירושלים "רוצה?" משה מצביע על פחית אנרגיה.
"כן תודה". שמעון לוקח, לוגם.
שניהם שותקים. מסתכלים על המכולת שממול.
"היה היום פיגוע", משה מדווח.
"עוד אחד? איפה?"
"הר נוף, נכנסו מחבלים אל בית כנסת". משה מוציא את הסמארטפון מהכיס. מראה לו תמונות.
שמעון מסיט את המבט, מעדיף להסתכל על הזקנה שנכנסת למכולת ממול.
"מה אתה ילד קטן? תראה!" משה, שלא מפחד מכלום.
אבל הוא לא משה, הוא שמעון קטן שמסתכל לתוך הפאלפון, מנסה להיות גבר.
דם, המון דם. ערבוביה של טליתות אדומות, ותפילין זרוקות.
גופה אחת מונחת בצד, לא מזהים אם היא של יהודי או לא.
"יימח שם כל הערבים", הוא מתיז. "דיי תפסיק, קלטנו!".
"מה אתה בוכה מקצת דם?" הלעג המושחז, זה שאף פעם לא הצליח לברוח ממנו.
"משה קלטנו שאתה אוהב דם, תפסיק". 2 לחם, חלב, לבן. הזקנה משלמת, מתקדמת לכיוון היציאה.
"אני לא אוהב דם, צריך לראות את הדברים האלו". משה גורס את משנתו, ממשיך לדפדף בסמארטפון.
"בשביל מה? בשביל להיגעל, בשביל להרגיש גבר?" שמעון עוקב אחרי הזקנה, אחרי שביל של טיפות שמשתרך מהשקית שלה.
"בשביל שנרצה לנקום, הנה תיראה". משה שוב מושיט את הסמארטפון.
ארבע תמונות יש שם, ארבעה קדושים שנרצחו על קידוש ה'.
אריה קופינסקי. התמונה אומרת. מראה שתי עיניים טובות עם חיוך רחב.
אברהם שמואל גולדברג. אומרת זו שלידה.
גם קלמן לוין ומשה טברסקי. כולם מחייכים מהתמונות. נראים כל כך שמחים, 'ה' יקום דמם' כותבות האותיות שליד, לועגות.
"בשביל שנדע לנקום", משה עונה, באיחור. "בשביל שנכעס על המחבלים האלו".
עומד לשמעון משהו בגרון, חונק.
אולי לאחד הנרצחים האלו יש ילד קטן, אולי גם לא קטן. אולי בגיל עשר. אולי בגיל שלו.
והילד הזה שכל כך צריך אבא חזק, שכל כך צריך מישהו שיעמוד מאחורה, הפך ליתום. טרי.
כולם עכשיו מרחמים על הילד הזה, כולם אומרים לו שאבא שלו נרצח על קידוש ה'. כולם מבטיחים לו שה' יהיה בשבילו תמיד, במקום אבא.
אבל אותו ילד או נער, הולך להלוויה עכשיו. אומר קדיש בקול שבור. ועדיין, לא באמת מבין מה זה להיות יתום.
אם הוא, שמעון היה שם, אולי הוא היה הולך לספר לו. מה זה להיות יתום.
מה זה להיות בן אדם שכולם מרחמים עליו, אבל אף אחד לא יכול לעזור לו באמת.
מה זה ללכת לבד, בחושך, בלי שאף אחד ינשק לך את הראש ויאמר לך שיש דרך.
מה זה להיות בצד, מוזנח, עלוב. מבלי שאף אחד יבין מה חסר לך באמת.

אולי הוא כן יהיה בסדר, הנער הזה. אולי הוא לא יהיה בסוף אחד שכולם קוראים לו שבאבניק, ומרכלים על האבא החלש שלו, זה שמתאכזב כל פעם מחדש.
אבל שכשהוא יצעק ללמעלה, בזה שמעון בטוח. אף אחד לא יענה לו. כי אלו שלמעלה אף פעם לא יורדים כדי לטפוח לך על הכתף ולאמר שיהיה טוב.
כי אבא שבשמיים לא הראה לשמעון שהוא שם, שומע. כמו שכולם מבטיחים.

השביל של הטיפות ממשיך לזלוג, יחד עם הלב. שבוכה.
חתול משתרך בעיקבות השביל, מיילל. מביט על שמעון בעיניים ירוקות, עיניים שאומרות ששמעון לא עוזר בכלום לאף אחד, ששמעון לא יוצלח. שאותו נער לא יסכים לשמוע ניחומים מכלומניק כמוהו.
אבל החתול מסיט את המבט, הולך אחרי שביל של טיפות שזולג.
מתכוון להיכנס למקום שלא הוזמן אליו אף פעם.
שמעון קם, הולך בעקבות השביל.
הוא ינקום, אפילו שהוא כלומניק, אפילו שהוא לא הצליח אף פעם בשום דבר, אפילו.
זה יצליח הפעם, זה חייב להצליח.
הוא לא ינקום בשביל עצמו, הוא לא צריך עוד מבט מאוכזב מהאנשים שבסביבה.
הוא ינקום בשביל הנער הזה, בשביל אותן עיניים קרועות שמסתכלות על אבא מכוסה בטלית שנכנס אל תוך האדמה.
שמעון חוצה את הכביש, מגרש את החתול. מסלק כל מחשבה של תינוק שלא מסתכל על דם.
הוא מקבל ליד את העוגייה שהזקנה נתנה לו, מהנהן לתודות הנרגשות. חוזר אל הגדר.
"אני אנקום", הוא לוחש למשה. מבטיח לעצמו.
"וזו תהיה נקמה עסיסית".

בטי
פעם, בשעות האלו, קצת אחרי קריאתו של התרנגול, היה הכפר סדיאטן לובש מעטה של טוהר. עשרות הגברים היו ממהרים לותיקין, עטופים בטלית ועטורים בתפילין, זקניהם עדיין נוטפים מי טבילה. נעימה מתוקה של תפילה הייתה נשפכת מחלונות בית המדרש, מרעידה את הלבבות ומעירה אותם ליום חדש של עבודת ה' ויגיעת אפיים. אחרי התפילה, היו הגברים חוזרים לביתם, בוצעים פת שחרית וממהרים לעבודתם בשדות. שם הם היו מעבדים את האדמה, זורעים, משקים ומטפחים את היבול ובסוף גם קוצרים את פירות עמלם.  אך זמן מלחמה כעת, ושום דבר כבר לא מתנהל כבעבר.
הזכרונות מציפים את מיראל, בעודה פוסעת לכיוון המעדנייה. כל זה היה פעם, בעבר הרחוק. או הלא כל כך רחוק, במחשבה שנייה. געגועיה של מיראל גוברים ככל שהרהוריה מתרבים, והשילוב בניהם לבין הדרך הארוכה גורמים לנשימתה להתקצר. היא אוספת אותה מחדש ומחליטה שאין זה זמנם של הזכרונות. היא חייבת למהר, השאירה את בונם הקטן מילל אצל השכנה. הוא מרבה לבכות בזמן האחרון, ומיראל סבורה שהסיבה לדבר אינה רק שיניו הבוקעות. התינוק המתוק שלה פשוט מרגיש את הלחץ הנפשי בו היא נתונה וזה אינו מיטיב עימו. אך כיצד זה תהייה לה פניות נפשית, בזמן שנטורנאי נמצא רחוק כל כך ומסכן את חייו עבור אומתו? היא נאנחה, ואחר נזכרה בהחלטתה  והחישה את צעדיה.
כעבור מספר דקות מצאה את עצמה בפתח החנות הקטנה, שבימים אלו הייתה מנוהלת על ידי אימו האלמנה של מנשה החנווני המגויס לצבא, כמו מרבית גבריה של כוזר. את מירב זמנה העבירה האישה המבוגרת באמירת תהילים. מזמורים עבור ניצחון צבאו של המלך איסתרק, מזמורים מיוחדים לשיבתו המהירה של בנה היקר, מזמורים לזכות כל גברי הכפר וכל גברי כוזר הנושנה ולשובם שלום משדה הקרב. ספרי תהילים רבים נאמרו בדבקות, בדמעות רותחות על ידה, בעודה יושבת מול הדלפק הקטן, מוכנה לבואם של הלקוחות. גם כעת עוסק פיה במלמול חרישי, והיא רק מנידה את ראשה לשלום לכיוון מיראל שנכנסת פנימה, מיטיבה את מטפחתה שהחלה גולשת.
מיראל מתקרבת לתבניות מדיפות הניחוח, בוחרת שתי ככרות לחם שחור, נוטלת ריבוע של גבינת עיזים מוצקה, אוספת דלי קטן, מלא בשלישו בחלב מחדר הקירור הנספח וניגשת לשלם. שלוש מטבעות נחושת ומטבע ברזל אחד מונחים אחר כבוד על הדלפק, המצרכים מוכנסים לתוך סלה המזדקן וכבר מסתובבת מיראל ויוצאת מעם החנות, הסל מכביד על פירקי אצבעותיה.
בדרכה חזרה אל ביתה, היא חולפת ליד השדות, רואה את העזובה שפשתה בהם, את היבולים, שפעם היו כה מטופחים ועכשיו נתונים לחסדם של חיות השדה הרעבות, והיא מהדקת את שפתיה. רצון עז לבכות עולה בה אך היא נלחמת בו בגבורה. לנשות החיילים האמיצות אין את הפריוילגיה הזאת בתקופה הנוכחית, היא קובעת. היא חייבת להיות גיבורה. ובכלל, מוטב אם תזדרז לחזור לביתה ותפנה לעמל יומה, ובלי הרהורים מיותרים. כבר די זמן בוזבז על הקניה הזאת ובונם מצפה לשובה.
וכך, עייפה ומדוכדכת, משרכת מיראל את צעדיה, סלה הכבד מתנודד עם כל פסיעה.
כעבור מחצית השעה, היא שמה את ליבה פתאום שסלה מטפטף. היא פותחת אותו בבהילות ומגלה שכד החלב נשפך בחציו והרטיב כליל את הלחמים. דבר לא נותר לה לעשות חוץ מלהחזיר את הכד ליציבותו הנכונה ולגעור בעצמה קשות על חוסר ריכוזה.
היא מבינה שלארוחת היום התפריט יהיה מורכב ממעט הירקות שנותרו. שיהיה. היא אינה מפונקת והיא מכירה את הכלל העתיק האומר שאין בוכים על חלב שהחמיץ. כנראה שזה תקף גם לחלב שנשפך, היא מחייכת בהשלמה. היא לא יכולה להתלונן. דבר זה קרה בגלל רשלנותה ובכלל, זהו כנראה רצונו של הבורא, והיא תקבל אותו בהכנעה. את מעט החלב שנותר תשאיר לבונם.
ואולי התרחשות זו קרתה כדי להזכיר לה בידי מי מנוהל העולם? היא כל היום עצובה ומלאת תלונות על המצב ושוכחת שריבונו של עולם הוא זה שהחליט עליו.
מיראל מרגישה בושה פתאום. איך נכנעה לעצת היצר ושקעה בדיכדוך? היא חייבת לחזור לעצמה. אלוקים אוהב אותם. כל מה שהוא עושה זה לטובה. והיא כבר בוגרת מספיק בשביל לדעת זאת ולהבין שטעתה.
"סליחה ה', היא לוחשת, מעכשיו אמלא את תפקידי בשמחה. רק אנא, שהמלחמה הזאת תיגמר במהירות. אנא, שמור על נטורנאי שלי והחזר אותו הביתה בשלום."
כמעט הגיעה לסף ביתה כשהיא שומעת מרחוק קול חצוצרה. ליבה פועם במהירות והיא כורה את אוזניה, אינה משיתה ליבה לחתלתול קטן שמכניס את ראשו לתוך סלה וגומע את שארית החלב אותו הועידה לבונם.
החצוצרה מריעה שנית בסדרת שבע צלצולים ומיראל קופצת על מקומה. גל של אושר עולה בליבה והיא כמעט יוצאת במחול. נטורנאי חוזר! הקרב הסתיים לניצחון צבא כוזר הישנה!
"מתי?" היא שומעת את דינה שואלת.
"מחר בערב." באה התשובה.
מחר! מחר החיילים חוזרים! מחר נטורנאי חוזר!!
מרוגשת היא רצה, פותחת את הדלת בתנופה ונכנסת הביתה, מניחה את הסל העוד יותר כבד פתאום על השולחן. היא הולכת להביא את בונם מהשכנה, חוזרת ומגלה את החתול השחור, שהספיק בנתיים להתנחל על השטיח.

***

* אני יודעת שבתקופה שבה מתרחש הסיפור שכתבתי היו הנשים אופות בעצמן את הלחם בביתן אך ניסיתי שהסיפור ילך לפי כללי האתגר. עמכן הסליחה.
** אני מודעת לזה שהחיקוי לא מאד מוצלח. בכל זאת, פעם ראשונה שלי..
*** יש לזה המשך, שמתאים יותר לסגנון הסיפורים של מיה, ושבשביל להגיע אליו התחלתי בעצם עם הסצינה הזאת, אבל לא היה לי זמן לכתוב כ"כ הרבה, אז אולי אני אעלה בנפרד, כפוסט.

חסוי כרגע
זה מין פאנפיק (לבנות שלא מתמצאות: בשביל מה יש ויקיפדיה???) על ספר מסויים, שעדיין לא יצא לאור. הסופרת המהוללה, ששמה באתר הרי זה במבי, כתבה אותו. תתפללו שיצא לאור, בשבילכן אני אומרת:) אז בקיצור נמרצוצוש: במבי היא שלמות על חלל. וניסיתי לחקות את סגנון הכתיבה שלה. יותר אקשן כזה. ו…חשוב מאד: רולי הוא מלךךך!! סוגשל אייל גילבוע, אבל יותר מוצלח. עד כאן מובן? בהצלחה. ונסו לנחש מי אני, כי אחרת לא אתן לכם לקרוא את ההמשך:) (או שהעלה בפוסט נפרד, אם יהיה ביקוש:) אבל במבוש הסכימה איתי שהכי כיף זה לתת לכם להיות במתח:)) בהנאה!!!(וקרדיט לאחותי הנפלאה על המשפט המוצלח: דם זה מיץ:) ועכשיו יאללה לכו לקרואאא)

"רולי?" יוני נכנס לחדר, מגלה את רולי שוכב על הספה הלבנה, מתעסק בפלאפון.
יוני התקרב מעט, מכווץ את גביני עיניו בתמהון. "אתה לא אמור להיות פה" ציין.
רולי קפץ מהספה במהירות, חיוך קונדסי שוכן בעיניו, עוקף את יוני וטורק אחריו את הדלת.
יוני הסתובב, מרוגז על התרגיל שעשה לו רולי.
אחר, הוציא את הפלאפון מהכיס, והתיישב על הספה.
'תקנה 2 לחם, 1 לבן ו-1 חלב' שלח לו.
הוא חיכה כמה שניות, עד שקפצה הודעה על המסך שלו.
'קיבלתי. אחשוב על ביצוע.'
יוני קפץ את פיו, מקליד במהירות.
'שום דבר לא מצחיק פה, אין לי מצב רוח לשטויות. תעשה מה שאמרתי לך.'
'אמרתי משהו מצחיק?'
יוני כיבה את הפלאפון, מניח אותו על ידו. רולי יעשה את זה.
יגיד מה שיגיד.
***
רולי נכנס לחנות המאובקת, ניגש למוכר שעמד על יד הדלפק.
"אני צריך שתי חומים, אחד כחול, ואחד לבן" ירה, לא מסתיר את חוסר סבלנותו.
העומד מאחור נלחץ מעט, "כבר מוכן" פלט, נכנס לכוך אפל מאחור.
רולי נשען על הדלפק, מתופף עליו במקצב מונוטוני, נותן למחשבותיו לדהור.
גם אם משה מאמין, זה לא יימשך לנצח. צריך לארגן משהו.
ולא, לא נותר בו עוד רחמים על גיסו. חלאת אדם, שמכר את נשמתו לשטן.
ניצוץ כלשהוא חדר למוחו. הוא ניסה לעבד את התוכנית, להרחיב אותה, אבל לא היה מרוכז. המוכר מתעכב יותר מידי זמן, וזה לא מוצא חן בעיניו.
רטט עבר בכיסו, והוא הוציא את הסלולארי, קורא את ההודעה.
לא טוב. לא טוב בכלל. הוא צריך לצאת מכאן כמה שיותר מהר.
הוא הביט לעבר הכוך, ויצא מהמקום בריצה, קופץ על הגדר שמפרידה בין המדרכה לכביש, נכנס לג'יפ, ומתניע.
המוכר יצא מהכוך יחד עם ארבעה אנשים חמושים, ורולי סובב את ההגה.
איזה כיף, הולך להיות כאן אקשן.
נראה מתי נצליח לצעוק להם תודה.
***
"הוא הצליח לברוח" הביט עליו שמעון במבט חודר. חיים החניק גיחוך. "נו מה רצית? דיברנו על רולי! לא על אבי או ארי…" ציין ביבושת.
"אז לדעתך היינו צריכים לשלוח לשם לפחות עשרה" הרים שמעון גבה.
"עשרה? הגזמת חביבי אני מדבר איתך על רולי!!! לפחות חמישים, וגם אז אין כל כך סיכוי. כי רולי הוא לא נורמה, אתה צריך להבין את זה" חיים נעץ בו מבט, ושמעון השפיל את עיניו. "אז המבצע הזה היה כישלון גמור, לסיום." פלט.
חיים הנהן, מסתיר את שמחתו למראה ההבנה אליה הגיע שמעון.
"אז נעבור הלאה." שמעון הרים את הפלאפון. "מעבירים הילוך." פלט קצרות, מנתק.
***
"אה, רולי" יוני הרים את מבטו, משפיל שנית.
"אני רואה שקנדי קראש יותר מעניין מלחם וחלב." הגיב רולי, מניח לרגע את השקית על הרצפה.
יוני התרומם. "אז הבאת בסוף?!" בקולו נשזרה הערצה קלה. "איך עשית את זה?" שאל במידה מסויימת של סקרנות. רולי הרים את השקית, נכנס לחדר. "למדת להתעלם, סניור!" צעק יוני מהספה.
"יוני, תשיג לי את רוני, הוא מסנן אותי לאחרונה" הגיע רולי חזרה, נשען על המשקוף.
"הוו, אז יש לך פה. מהיום אני אדע שבחדר יש פיתוח מיוחד שהשגת, ששם אתה מחליף את הפה תותבת שלך, לפה תותבת של בקשות. עליתי עליך!" גיחך. "ואל תצחק עלי חמוד, אין לך בעיה להשיג את רוני. אתה סתם מנסה לסנג'ר אותי." רולי נעץ ביוני מבט, ויוני לקח את הסלולארי מהספה. "תגיד יוני, קרה לך משהו?" שאל, מתיישב לידו. יוני הסב אליו את פניו, מופתע מעט. "נהיית לי אהוד? אני רוצה אותך רולי, מותק. אל תתחלף, זה לא שווה במיוחד."
רולי התעלם, ממשיך להביט ביוני בשאלה. "טוב נו, אני אשיג לך את רוני" מלמל, מחייג את המספר.
רולי לקח את הפלאפון מידיו של יוני, מזכיר לעצמו לדבר עם יוני אחר כך.
"היי רוני"
"רולי?" רוני מופתע מעט.
"כן. אני צריך שתביא לי את החומר שביקשתי ממך שבוע שעבר. לעכשיו."
"מה קרה לנימוסים שלך?"
"מעולם לא היה לו" גיחך יוני מהצד.
"אתה עובד על זה עכשיו, כן?" וידא רולי.
"כן, כן, אין בעיות, תוך כמה דקות זה אצלך"
רולי ניתק.
"אני רואה שלא טעיתי, מעולם לא היו לך נימוסים." אמר יוני בשעשוע.
"יש לנו כמה דקות עד שרוני שולח לי. יוני, מה קרה?"
"מה קרה?" שאל יוני, מיתמם.
"יוני, אתה צריך עזרה?" שאל, צל של דאגה על פניו.
יוני הביט ברולי, נועץ מבט חודר לעיניו החומות, מגלה תערובת של נחישות ואהבה, עם נגיעות של דאגה.
"רולי, יוגב נתפס."
רולי נאחז בכיסא שלידו, שותק. יוני הסיט את פניו, לא רוצה לראות בחולשתו של רולי.
"המערבולת על פניו של רולי סערה, והוא העביר יד על מצחו, מנסה לחזור לעצמו. "איך זה קרה?" שאל בעיניניות, מסתיר את הכאב.
יוני קרב בקבוק מים לשולחן הסלוני הקטן. פותח את הפקק. שותק. מוזג לרולי כוס מים, מגיש לו.
"יוניו? אני שואל. איך זה קרה? משה עלה עליו? אדיר? מה הלך שם בדיוק, תסביר ליי!!!" ממילה למילה רולי נהיה אדום, לא מצליח להירגע. "רולי, תרגע. תשב בבקשה. תשתה. אתה יוצא משליטה, שים לב לעצמך!"
רולי התאפס, נושם נשימה עמוקה. לוקח את הכוס, מברך. שותה.
"אתה צודק. אני מתנצל" דיבר בקול נמוך, מתיישב.
"יש כבר צוות שיושב על זה, אבל בעיקרון- רגע, מה עם הלחם?" בירר יוני.
"הבאתי שלושה חומים, שיהיה כבר. תמשיך."
"אה, נכון, אמרת משהו כזה. אז בעיקרון יש, ויש גם כמה שיוצאים לשם-"
"אני רוצה לצאת לשם" שיסע רולי את דבריו, חסר מנוחה.
יוני הרים גבה. "רולי, בגללך זה בעצם התחיל, אתה היחיד שלא יכול לבוא…" אמר, מתפלא.
"יוני, אני יודע את זה. ולכן אני רוצה לנסות לתקן. תתנו לי את האפשרות הזו?!" נימה דקה של תחנונים נשזרה בקולו, ויוני נדם.
"רולי, אתה לא הולך לעשות את זה" נכנס אבי לחדר.
רולי ויוני הסתובבו לעברו. "סומך עליך שכבר הזמנת לי כרטיס" גיחך רולי, נעמד.
אבי נענע ראשו בשלילה. "זה מסוכן, רולי, במיוחד לך. יוני הולך לשם עם עוד כמה, תופס לך את המקום" השיב, קמט שעשוע בעיניו.
רולי הביט בו בעזות, עיניו ברקו בנחישות. "הי, רולי, בכלל היית עסוק בתוכנית פעולה שקשורה למשה, אם שכחת", ניסה יוני להחזיר אותו להגיון. "תגמור אחד, תמשיך הלאה. מה עשית, באמת?" הסתקרן. רולי הוציא תקיית דפים, מניח בשתיקה על השולחן. אבי התקרב לעברו, מרים את הדפים ומעיין בהם. "יפה.. יפה…" מלמל, לא מסיר עיניים. "תקשיב, רולי, זה תוכנית גאונית. אני מבחינתי נותן אישור להמשיך. את מי אתה רוצה לצוות?" הניח את הדפים חזרה, מזדקף.
"את יוני, שמשון ודביר."אמר בקול עניני למדי. "אם נהייה הרבה מידי, זה לא יצליח".
אבי הביט ביוני, ואז ברולי, לסירוגין. "קיבלת. מתי אתם יוצאים?"
"מצידי הרגע. התוכנית מוכנה." יוני הנהן. "ובדרך עוצרים אצל יוגב."
יוני ואבי הביטו בו כאילו נפל מהירח. "רולי?" שאל אבי בקול מוזר.
"יוני לא אמר לך איפה יוגב נמצא?"
רולי הסתכל על אבי באדישות. "מצידי שיהיה בירח. בכל מקרה אני אעבור דרכו, יוציא אותו משם. אחזיר אותו, הביתה."
אבי שלח מבט זועם ליוני. "בקושי הספקתי לספר לו לפני שנכנסת" נימת התגוננות דקיקה נשזרת בקולו.
אבי החזיר את מבטו לרולי. "רולי, יוגב לא נמצא בירח. הוא נמצא במקום הרבה יותר מסוכן."
רולי גיחך, משלב ידיים. "סתם לידיעה כללית, גם אני הייתי במקומות יותר מסוכנים מהירח. ויצאתי משם. "
***
"דם זה לא מים"
"דם זה מיץ"
"לא צחקתי, וחוץ מזה שמיץ מורכב חמישים אחוז ממים, למקרה שלא ידעת."
"הרי לך הוכחה שדם זה מים."
"יש לך מצב רוח עליז היום, אני רואה. תתרכז חביבי, ההודעות ימחקו עוד חמישים שניות מסיום השיחה."
"מתרכז. נמשיך הלאה"
"אז בקיצור: יש לנו הרבה סיכויים לנצח במלחמה הזו. גם היא מלחמת סייבר. ובעיקר בגלל זה."
"אתה רומז משהו?"
"לא רומז, אומר בפשטות."
"הבנתי. מבחינתך עוברים שלב?!"
"כן."
"יצא לפועל."
—
יוני הרים ראש, מביט ברולי. "מה אני אמור לעשות עם זה?" הגיב רולי, אדיש.
"קראת?"
רולי הסתפק בניע ראש.
"אתה מבין על מה הם דיברו?" יוני היה קצר רוח.
"מניח שאם אתה מראה לי את זה עכשיו, אמור להיות קשור איכשהוא ליוגב."
"מניח נכון. רוצה לראות הלאה?!"
"תעביר אלי, אני כבר אראה אצלי."
יוני קם, מניח יד על כתפו של רולי. מביט לו בעיניים.
"רולי, אתה, אנחנו, לא נצליח. בבקשה, תפסיק עכשיו. עדיין לא מאוחר מכדי לסגת."
רולי החזיר מבט, נחוש.
"יוני, שום דבר לא יעצור אותי, יחזיר אותי לאחור. אני הולך, עד הסוף. אתה בא?"
יוני משפיל עיניים, מובס.
הבחירה ברע
קשה.
היצרים מתגוששים, מחפשים רחמים.
והאהבה מנצחת.
מכריעה.
כי אין רע יורד מלמעלה.
סמוך עלי, אני איתך.