תתלבשי עליה!

במבית קטנה הציעה לנו בשבוע שעבר:

קחו שיר שמישהי כתבה באתר ותכתבו עליו סיפור קצר.
אפשר גם להפך – לקחת סיפור שמישהי כתבה באתר ולכתוב עליו שיר.

מה שקרה הוא יצירתי ביותר. פשוט מוכשרות, בלי חנפנות.

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

יסולאל hill girl החבדניקית

השיר של לאהלה (א)זעקה

היי, קוראים לי שולי,
ויש לי כמו לכולם הרבה מה להגיד, הבעיה שמה שלכולם יש להגיד ומה שלי יש להגיד, קצת שונה. אני לא יכולה להגיד כל מה שבא לי בגלל סיבה אחת, אני שונה, החלומות שלי שונים, החשיבה שלי שונה מאחרות.
ואני רוצה לצרוח את הרגשות שלי, אני רוצה להפוך את העולם ללא אטום, והוא ממשיך בשלו. הדממה שיוצאת ממני בסופו של דבר, משגעת אותי, אני לא יכולה לצעוק,
כמו מים, הם אמנם שקטים אבל המפלים שלהם בנהרות זה עצמתי וגדוש,
ככה גם אני, ואני מחפשת איך לצרוח את זה.
[נ.ב. היה ממש קשה לכתוב לזה, הדו משמעות שיש לשיר מטורפת!! הכותבת מדהימה]

בתאל, סופרת שבדרך.

מה שכתבתי: (בהמשך מצורף הקטע שכתבתי עליו, שבת אחרת כתבה)

מול תהום של עצב
לא נותרה בי מילה
ואיך אוכל, לא בערך
לחייך כבתחילה

בתוכי צחוקה עוד מצטלצל
בזמנים היפים
איך הוא מעז כעת
להצטלצל באוזני אחרים?

את ליבי היא צבטה בי
הדמעות עוד נוטפות
האומנם זו הייתה היא-
שחיבקה אותי בקשיים, בלילות?

שהבטיחה שלעד נישאר קרובות?
אפל הוא הרקיע
חשוך הוא גם הלב
כאב הפרידה כה חד ונורא

אילו רק יכולתי
לקפוץ לעבר טרם השתנה
אוחז אותה אז בכוח
ואשנה את התמונה

טיפשה שכמוני, נשארתי לבד לבכות.
ומול ים של עצב
לא נותרו בי כוחות שוב לנסות..

הזיכרונות חוזרים אליי בלילות, לא מרפים
אילו רק ידעתי,
שגם אותה הם בלפיתות, אוחזים…

וזה עוד בית שאני מתלבטת אם להכניס ואיפה:

החברות הייתה לוהטת
אני עדיין מרגישה
איך בתוכי היא מרפרפת
עדינה האהבה

הקטע שבת אחרת כתבה:

העיניים שלה מטפטפות, מערפלות את שדה הראיה, יוצרות שבילים עדינים על הלחיים.
היא פותחת את החלון שלידה, מתיישבת על העדן, מסיטה הצידה את הווילון הוורוד, לא טורחת למחות את הדמעות, יודעת שבמקומן יצאו חדשות.
היא עוצמת עיניים, חוזרת אחורה בזמן, רואה את עצמה יושבת על ספסל, נושאת עיניים לוהטות לחברה שלה.
היא שומעת באוזניה את הדי הקולות משיחתם, מאזינה לחוויות, לדיונים ולשיחות שמתנהלים שם.
היא פותחת עיניים, חוזרת להווה, חוזרת לעלבון, למריבה, להתעלמות.
האוויר הקריר של הלילה מרפרף על פניה, מלטף אותה, מנסה לנחם, לרפא את הכאב הצורב.
היד שלה נפתחת ונסגרת, מגששת סביבה, מחפשת יד נוספת, אובדת, יד שעד לפני שבוע ליוותה אותה בנאמנות.
היא נושכת שפתיים, משפילה מבט, סוקרת את התריסים הפתוחים, שולפת משם מגנט קטן,
נצבטת.
מהמגנט ניבטות אליה זוג עיניים חומות, נוצצות, פוני קטן שמוסט הצידה, שיער חלק שאסוף לקוקו גבוה וגולש בחינניות על הכתף הימנית וחיוך קטן שמחביא בתוכו רוגע מושלם. היא מרפרפת בעיניה על התמונה, נושכת שפתיים בכוח, נאבקת במבול שמתעקש לפרוץ ממנה.
היא הופכת את המגנט, מושכת פתק שמקופל לצדו השני.
"לעד נשאר חברות,
באהבה!"
המבול פורץ ממנה, מטלטל אותה, מרעיד את כל גופה.
כי זה לא קרה,
החברות הזאת, היפה כל כך, התפרקה בפתאומיות, יוצרת תחתיה חור גדול, מדמם.
והם לא נשארו חברות, וכבר אין אהבה.
—–
בסוף הדמעות שלה נגמרות, מתייבשות על הלחיים שלה, משאירות שם סומק אדום, חסר טבעיות.
היא מרימה יד רועדת, מנגבת את הריסים הרטובות, מסירה תלתל שובב מהמצח הגבוה שלה.
המבט שלה מתמקד בנוף הלילי, השקט, והעיניים שלה מתרוממות למעלה, סוקרות שמים כהים, מנוקדים במיליוני כוכבים.
'אלוקים'
השפתיים שלה נעות בלי קול, משרטטות אותיות ומילים.
'אתה אבא שלי, אבא אוהב,
בבקשה אבא, תנקד גם את השמיים שלי, הכהים כל כך, בכוכבים נוצצים, עליזים'.
היא מניחה את הראש על הברכיים, שומטת את הריסים, שוקעת לתוך שינה קטנה, חולמת על מיליוני כוכבים.

במבית קטנה

כן זאת אני במבית קטנה
וכן זאת אני באתגר של עצמי
מה… אסור?
טוב אז אני כותבת את השיר שלי על… קטע אימה.
למה? כי אני מאוהבת בסיפור הזה. דווקא בגלל שהוא לא ברור, ואת הקפיצה שלי כשאני רואה קטע אימה חדש רק המחשב רואה
פרח יש לך כתיבה מושלמתת תמשיכיי

בעולם שחור
בלי אפשרות לבחור
מחפשת את האור
ונופלת שוב לבור

מנסה לפתור
להתגבר על הקור
שמזדחל שוב ללב אפור
לא בורח לאחור

שעון מתקתק השניות יורדות
מחיי הן נמחקות

אדם שלא נולד
בעולם נפרד

אומר לי בואי
אל תפחדי

כפילה שחורה
עורב עוזרה

משפחה שלמה
בתוך מנהרה

הסוד שלה
עדיין לא נגלה

עולם שחור.
נעלמת.
מתי יהיה סוף.