אבל זו לא פרוזה, זו אני
אני יושבת בכורסא המרופדת, אגרופיי קמוצים וראשי כבד עליי. זעם ממלא אותי, מראשי ועד קצה ציפורניי רגליי. על מה אני כועסת? זה לא משנה. מצידי, על הפקקים ברחוב הראשי.
מנסה להתחבר אל התחושות שלי, לתת להן צבע, להעניק להן גב. מה שאני מצליחה להרגיש זה רק גוף קשוח, נוקשה כמו אבן, לא מוכן להתחכך במה שסביב לו.
***
העולם כולו גשר צר. גם אני צרה, אבל זו לא הבעיה. אני כן כבדה מאוד, וכולם מפחדים מהכבדים, כך שמעתי. רגליי עומדות על הגשר, ויחד איתי נמצאים עליו אינספור אנשים.
הגוף שלי גדול ממדים, והוא מתעקש להתנגד לכל הכללים.
כולם זזים ימינה, ואני בתגובה מושכת איתי שמאלה כמה אנשים בקרבת מקום. לבד אי אפשר, הגשר קובע את העובדות: כל פעולה של עשרת האנשים סביבי, תשפיע עלי אוטומטית.
הראש שלי מודע לכך, ובעיקר הלב. הוא פעיל פה יותר מהכל, משליט כל תזוזה. נדמה שאם יערפו את ראשי, אמשיך לחיות מקצב פעימותיו.
בפנים, משהו בי דוחף בכוח אגרופים לכל עבר, פוגעים בכל הנראה לעין, בכל הקרוב ליד.
אני משתוללת, הזעם עוד לא מוכן לעזוב. נראה שלא יעזוב לעולם. בעיטות רגליי מעיפות בדמיוני את הגדר, מפילות את כל יושבי הארץ אל האדמה בתחתית העולם, רחוק מאוד מרצפת הגשר.
בחוץ, אני מעמידה פני פוקר. שיניי נוקשות אחת אל השנייה בקצב מונוטוני, מצוות ללא מילים: אל תוציאי הגה!
כשלמעלה חילקו מידות, נעמדתי פעמיים, אם לא שלוש, לקבל מן המצפון.
לא אעז להוביל את כולם אל מותם. תחושת האחריות ממלאה אותי עד כדי מחנק. הצו הזה חזק ממני, ואני נכנעת.
חיוך מריר עולה על שפתיי. כשחילקו למעלה מן העצבות, לעומת זאת, כנראה דרשתי מן האחראי בדלפק מנות נוספות, לא מרפה עד ששקי נהיה כבד עליי.
על התור לשמחה אפילו לא העפתי מבט.
***
הכורסא היא היחידה שעדיין מכילה אותי אף ללא מילת טרוניה אחת. "זו לא חכמה, את יודעת", אני מרגיעה אותה, שלא תתנפח לי פה. "בסך הכל, אני זו שנטשתי את כולם. תראי אותם, הם אנשים טובים. אבל…" הניסוח מקשה עליי, ביני לבין עצמי הכל הרבה יותר ברור לי.
"תראי", אני מתחילה מחדש, מנסה מכיוון אחר. משחררת את ידיי הקמוצות, ונותנת להן ללטף את ידיות הכורסא, מדמיינת הקשבה ללא שפיטה, "איך אני אסביר לך שתביני…? העולם הוא גם טוב וגם רע, בינתיים. ילד לא יוכל לגדול ללא חור במכנסיו, ילדה לא תעלה במעלות גילה בלי שתעזוב מאחור כריות רטובות. הורה לא יעביר את שנות חייו ללא תחושות קשות כלפי בנו. מפקד לא יקבל בחזרה את כל חייליו מן החזית. את מבינה, נכון?" אני מפנה אליה מבט מוטרד. מוטרדת מעצמי.
הכורסא שואלת אותי למה זה ככה.
"ככה כולם פה, זו הנורמה". אני עונה לה בפשטות את מה שברור לי כל כך. "וכך צריך להיות", אני ממשיכה להשיב לאחר היסוס קל. "כן, כך צריך להיות. את מבינה? החוסר הוא היופי, הוא הפאר. הוא הגאווה שלך ושלי. הנה, תראי אותי, חלשה ונאנקת. נכון שחוננתי בכוח להיאבק על חירותי, אבל זה לא העניין כרגע". אני לא מספרת לה על תחושת הבדידות המשתקת שנטפלת אליי, מנזרת אותי כמעט מכל אהבה שעוד הייתה קיימת בי. אני יודעת שלה קשה הרבה יותר; כורסאות לעולם לא מתחברות, הן לעולם לא יוכלו להיות קשורות למישהו אחר כמותם.
"העניין הוא אחר. תביני, אני חשובה גם ככה, אני חשובה תמיד", יש דברים שאף פעם לא אתבלבל בהם. "המשמעות שלי טמונה בעצם היכולת שלי להיות פה, לדבר ככה איתך, מלב אל לב". לכורסאות יש לב, בטח. כמו שלים יש לב.
"אני עדיין כועסת, שלא תחשבי!" אני מזהירה בקול, ברור לי את מי, מונעת מרצון עמוק לייאש את עצמי, "סתם הרגשתי צורך לתת לך קצת רקע למה שתפגשי כשתגדלי. תזכרי! גם טוב וגם רע".
'את במצב פריקת עול', שוב מזכירה לעצמי בטון חושש, יודעת מה יקרה עכשיו, 'תנצלי את זה, לפני שתתחרטי'.
אני מנסה לחוש מחדש את אותו הזעם שהרעיד אותי עד לפני דקות אחדות ודיי נכשלת בכך. בסוף אני צוחקת, וקמה לחתוך לעצמי סלט חי.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
14 תגובות
ואוווו
אין לי מילים לבטא את ההרגשה שלי
יאוו.
אלופה אחת.
אהבתי ברמות את הפוסט הלז.
בסוף אני צוחקת, וקמה להתחיל את היום שלי.
אוי איילת, הכנסת אותי עמוק לתיאורים, ממש דמיינתי הכל..
הזדהיתי קצת עם חלקים מהפוסט הזה..
יש לך כתיבה סוחפת ומתוקה, שמסתירה בין השורות המון תוכן ורגשות.
ואל תשכחי לעדכן את הכורסא שיש כזה דבר גם רק טוב.. והוא מגיע ממש עכשיו, עם העננים..
?
הכתיבה שלך מדהימה!
איזה יפה זה!
איילת השחר- את כותבת מדהים מדהים!
את גאונה אמיתית.
ויש לך כתיבה סוחפת ומלאת רגש שאני אוהבת.
אחד הפוסטים היפים באתר לדעתי. אפשר ממש לקרוא את הרגש שאת מחביאה בין המילים.
מתכננת לנו עוד פוסטים, כן? את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אהבתי.
הסוף כזה חמוד ומתוק.
אין עלייך
מעריצה אותך
שתדעי
#?_
וואוו!!!
כתיבה מהממת!
זורמת, מלאה בהומור
כתיבה יפה.
והתוכן, לא פחות.
איילת השחר.
את- כ-י-ש-ר-ו-ן!!!
אני חושבת שאין מישהי פה באתר שבאמת באמת יכול להבין עד כמה שאת מוכשרת!!
הכתיבה שלך היא כמה (ויותר) רמות מעל!!!!!
ןואו.
הצלחות!!!
ואני בטוחה שעוד נשמע ממך בעתיד 😉
ניסיתי כמה פעמים לנסח תגובה, וכל 'מרתק' 'מדהים' 'מוכשרת' היה נראה לי עלוב מדי.
הרגשתי ממש בפנים, תיאורים ברמה ספרותית גבוהה אך עם זאת מחברים חזק ולא משאיריםם אותך תלושה עם אוסף מילים שמובנות לסטודנטים לעברית.
פשוט מיוחד. הכי אהבתי שלים יש לב…
מדהים
מה זה פרוזה?
?translate me
מה-
וואט-
אמאלה. אחד הפוסטים המדהימים שקראתי פה, ויש הרבה.
כמה יופי! וכאב! ורגש!
את מוכשרת ברמה, את יודעת את זה? ונראה שגם מודעת לעצמך, לפי איך שכתבת. אז את מודעת גם לזה שאת מיוחדת ועוצמתית?