תמיד אותו דבר עם אותה דמות

מלחמה תמידית
הכל שחור בלי כל קרן אור
 

ההרגשה איומה מרגישה ת'מלחמה,

תקווה אחרונה נזרקה גם היא לעזאזל,

והמילים שבפי מאיימות לזלזל,

אני מתאפקת לא מוציאה

כי זאת שמולי 'פגיעה'

וחושבת שהיא לבד במערכה,

את קולי היא משתיקה את עצמה מצדיקה

וכמו תמיד אני צריכה לבקש סליחתה,

כדי ש'ההוד' מעלתה תחזור לביתה,

והבכי מתחנן בוכה לצאת החוצה

אבל אני כמו תמיד אכזרית ורעה

עליו מאיימת בעוד צורה מוזרה-
"שאם יצא את פני לא אראה יותר לעולם"

הוא משתכנע ומפסיק לנדנד
ולדמות שמולי לא מעניין מה קורה בתוכי
ועוד מילה אכזרית והורגת נזרקה לאוויר ועלי מלגלגת…

זהו נגמר זה כבר בלתי נסבל
ועכשיו הדמעות לא מרחמות ועלי מאיימות-
"יש לך עשר שניות לקחת ת'רגליים וללכת
אחרת אנו נאלץ לצאת במקום ציבורי"

אני נכנעת וכרגיל מהדמות מבקשת סליחה
ושוב היא ניצחה במערכה?

רצה למקום ריק ושקט
כי הדמעות חייבות בסופו של דבר לצאת…
והתשובה -"למה קרה אחרי שעה?!" פשוט תקראו ת'פוסט מהתחלה…