תכ(לי)ת ה(לי)מודים

אפשר לקרב את הגאולה בשיעור אזרחות?
יום אחד שכבר ממש נמאס לי חשבתי שהעולם התבלבל.
האנשים חדי החוטם עם משקפי הזכוכית חסרי המסגרת ששם גבוה במשרד החינוך באמת הצליחו לקחת את כל הילדים והנוער, עם כל המרץ, התעוזה והיצירתיות שלהם, ולכלוא אותם לשש-שמונה-עשר שעות כל יום, תלוי לפי הגיל? אנחנו באמת יושבים רוב זמנינו יחד עם עוד שלושים מסכנים בכיתה ובוהים בפרצוף של יצור חי שמרצה את דבריו? וכמה שהתרגלנו, זה פשוט מופרך לי.

ואחרי שסיווגתי את המורות שלי השנה (30% צריכות להיות גננות, לא מורות בתיכון, 30% קשוחות ומרובעות בצורה קיצונית, 20% אדישות ויבשות כמו רובוט, עוד שתי מורות סתם משעממות ורק מורה אחת חמודה, כפרה עליה), הבנתי את המצב הגרוע של לימודי הנוכחיים והחלטתי שנמאס לי.

אז בתור אחת שהתלהבה מידי על תוצאות מבחן הקרני שלה, במילים אחרות – מישהי חכמה, היה לי את השיגעון החולף ההוא של "אמא, יש בית ספר חב"ד למחוננים? או אפילו סתם תיכון חרדי כזה", אבל בגלל שאני לא באמת מחוננת וגם אין תיכון כזה בנמצא, אני ממשיכה לשבת חסרת מעש כשמונה שעות כל יום ולבזבז את שנות הנעורים היפות ביותר בחיים.

אל תבינו אותי לא נכון, אני חננה בהגדרה שלי במילונית, ולא סתם חננה אלא חננה גאה ביותר, אבל אני גם חב"דניקית שחושבת שצריך להקדיש זמן לענייני רוחניות, גם בחורה בגיל העשרה שמותר לה לבלות, גם רוצה לעשות ספורט וגם לחשוב וליצור דברים יותר משמעותיים מ"כתבי שלושה נימוקים בעד תלבושת בית ספרית".

המורות המשיכו להוציא אותי מהכיתה, הדפים שלי התמלאו בקשקושים נהדרים (כל הצפופים הקטנים האלו שאפשר לעשות בלי סוף בשיעורים משעממים), והכי מעצבן שעם כל הרמה הירודה הזאת עדיין נשארתי עמוסה.
עכשיו תודו שמותר לי להתעצבן אם בכיתה אני לומדת במשך שיעור שלם שניים פסוקים ואחד פירוש, ואחר כך בבית אני צריכה לבזבז זמן על שיעורי הבית. נו באמת, הייתי יכולה ללמוד מה שלמדנו בכיתה רק בחמש דקות ולהרוויח ארבעים דקות שינה שיותר נחוצות לי מכל דבר אחר בימים אלו.

חשבתי שהמחשבות הללו הן מום עובר. אבל הדבר נמשך בערך חודשיים. ואפילו אחרי טיסה לרעבע ונחיתה חזרה לעולם, אני עדיין מלאה בטרוניות כאלו, כמו שנאמר "יהי רצון… שנרבה תלונות כרימון".

בשיעור ספרות כתבתי שיר לעצמי, בשיעור תורה ביקשתי מהחברה שיושבת לידי לבחור מילה וחרזתי לה המון חרוזים, בשיעור אזרחות זרקתי מטוסים יחד עם כל חברותי בספסלים האחוריים וכך עברו יום ועוד יום ועוד חודש ועוד שלושה.
וכמו שכתבתי יותר מפעם אחת, נמאס לי.

שתבינו, זה לא שרע לי, אבל פשוט מרגיש לי מבוזבז.

אם הכוונה נכונה הייתי יכולה להקים ממשלה, למגר את תופעות הסמים מהעולם, להציל את עניי אפריקה, להמציא תרופה יעילה למחלה הידועה ולשגר חללית למאדים.
אבל מצטערת, לא תשמעו עלי בקרוב בחדשות כי אין לי זמן לעשות את כל הדברים האלה. שכחתם שאני צריכה להקשיב למורות?!
—
ורק אלוקים יודע מתי יהיה הסוף של כל זה, ואני ארגיש שאני קמה בבוקר פשוט בשביל לחיות.