תווי מכחול /6

פרק ו':

"אמא, אני רעבה", אופיר רצה מן החדר בדילוגים קבועים.

"מה את רוצה לאכול?" אמא פותחת את המקרר ומצביעה על הקופסאות והסירים.

"מה… מה שאוכלים בחתונות", היא עונה בקולה המונוטוני. הכבד. התבניתי.

אבל גם זה משהו. וזה משמח את אמא של אופיר כל כך!

הבקתה הבודדה בכפר לא יצאה קורנת כמו שתכננה, והירוקת המטפסת נראית כאילו המכחול השתפשף בציור בטעות. אבל אופיר כבר למדה שהציורים שלה לא יוצאים יפים כמו פעם, ובכל מפגש עדנה מסבירה לה למה.

שיר היקום מזייף ומשמיע תווים לא קשורים, והנוף לא מחבק את הדמות שבמרכזה. וגם החליפה הכחולה שהאיש לובש לא נראית נקייה, וצבע כחול התקשקש לה בלחיים. וגם אם יש לו חיוך שליו וברק בעיניים, הציור לא יפה בכלל.

ככה לא נראה חתן!!!

אופיר זורקת את המכחול על הרצפה, מטיחה גם את הצבעים.

"אופיר!" עדנה נזעקת.

אבל הילדה לא מקשיבה, היא מפילה עצמה אל הרצפה וממררת בבכי. אגרופיה כואבים מהדפיקות.

"אופיר", עדנה רוכנת אליה. "אני רוצה שתקומי מיד מהרצפה!" קולה סמכותי, ובדרך כלל אופיר לא מעזה להתווכח איתה.

לא הפעם.

הפעם היא מאוכזבת יותר מדי. מעצמה.