שתיקה משובצת

"איזו חנות פתוחה במוצ"ש?"

"למה את צריכה חנות פתוחה במוצ"ש?"

"כי נגמר הספריי של החלונות"

"אז מה? את צריכה לנקות חלונות היום? תנקי מחר"

"לא רק חלונות, אני אוהבת את הספריי הזה כי הוא הכי פחות חריף מחומרים אחרים, ככה נראה לי"

"אבל לא נגמר הישן"

"נגמר"

"אין מצב, רק את משתמשת בו"

"ואני אומרת לך שלא מצאתי אותו, מישהו גמר אותו"

"אף אחד לא יכול לגמור לך אותו, רק את משתמשת בו"

"ואני אומרת לך שאני לא זוכרת שגמרתי אותו"

"למה את מאשימה סתם?!"

"לא מאשימה. רק עומדת על כך שלא אני גמרתי אותו"

"אז מה נראה לך, שמישהו אכל או שתה אותו?"

"לא יודעת, לא משנה, נקנה חדש"

"את לא יוצאת היום לשום מקום! הבטחת לסיים את הסלון!"

"אבל איך אסיים אותו בלי חומר ניקוי???"

"שימי 'אמה' עם מים בתרסיס ריק ותסתדרי. את לא יוצאת היום לשום מקום. מוצ"ש קצר ולא תספיקי כלום ככה"

שתיקה.

"ותפסיקי להאשים, את עושה ממני הזויה, אני זוכרת מה עשיתי"

טוב.

"ואני לא מרשה לך לשים את הדברים הכשרים לפסח איפה שאמרת. איפה ששמתי אותם זה הכי טוב וזהו".

שתיקה.

—

תחליטי, מי המשוחחות.

אולי אלו שתי אחיות תחרותיות.

אולי מישהי מסוכסכת עם עצמה.

אולי שתי חברות בפנימיה.

אולי אמא ובת.

אולי שתי גיסות שעוזרות לחמותן.

בכל מקרה – אם את נקלעת לכזה ויכוח אגו. מציעה לך לשבץ את ה"שתיקה" בשלב מוקדם יותר. נורא כיף לנצח בוויכוח אבל הרבה יותר נכון לשתוק. לוותר קצת על האגו.

—

"מצאתי את הספריי שלך, בקושי נשאר בו משהו"

"איפה מצאת אותו"

"הנה פה"

"אני לא שמתי אותו כאן"

"גם אני לא"

"אין מצב, רק את משתמשת בו"

"ואני אומרת לך שלא שמתי אותו כאן, את שמת. חשבת שהוא נגמר"

"שוב את עושה ממני טייסת"

נו, תשבצי 'שתיקה' איפשהו… דחוף.

הפוסט הזה עלה כבר במוצ"ש לאתר. אבל הניוזלטר נשלח בראשון.

ואז שיינא העורכת המקסימה הציעה לי להוסיף כמה מילים על ארועי אתמול.

אז מה היה לנו אתמול? איומים אירניים, כטבמ"ים משייטים בשמים. טילים בליסטיים…

לא שברור לי מכל דיווחי החדשות מה באמת קרה אתמול, אבל כן ברור שיש כמה איזורים בארץ (בעיקר דרום, צפון ושומרון) שספגו אתמול רצף של אזעקות, 'בומים' מחרידי לב והרבה דמיון שלא מוצא מנוח.

היה מרגש לראות ולשמוע כמה כולם יודעים ומרגישים שזהו חודש של ניסים, שהנבואות על אחרית הימים ממש מורגשות בפועל שהנה זה קורה. אנשים לומדים בעל פה את הברכות שיש לומר בהתגלות מלך המשיח.

ו— הניסים! ניסים עצומים! בפועל. כולנו היינו בחרדה ועקבנו לדעת מה קורה ומתי, והנה ה' שומר עלינו עטופים היטב בניילון פצפצים רוחני.

כמה תהילים אנשים אומרים! כמה התחזקות באהבת ישראל.

רציתי רק לומר שאני מתרגשת. ומייחלת כל כך שנזכה בקרוב ממש להביא פה שיתופים טריים ממציאות שהתהפכה עלינו לטובה. מחוויות ראשונות של גאולה.

ועד אז, מוצאת לנכון לקשר בין החלק הראשון של הפוסט הזה לחלקו האחרון.

האדמו"ר הזקן במאמריו מביא את עניין האחדות בעם ישראל. שכולנו קומה אחת.

זאת אומרת שמה שחסר בי – משלימה לי מישהי אחרת. ומה שחסר בה – אני משלימה לה.

ואם אנחנו חלילה בנתק של כעס או שנאה זו על זו – אנחנו פוגעות בשלימות שלנו כעם, והאדמו"ר הזקן מתאר את זה בפירוש כסכנה!

אז אלו לא סיסמאות ריקות מתוכן, זו מציאות משמעותית מאוד.

אם יש מישהי שליבי כועס עליה – מוטל עלי לעשות עבודה כדי לא להרגיש נפרדת בליבי מאף יהודי ויהודיה (גם אם אני בוחרת לא להיות בקשר אישי איתם שזה בסדר במצבים מסויימים). הלב שלנו צריך להיות נקי לא פחות מהחלונות—

והאחדות הזו היא זו ששומרת עלינו. אז לפעמים לשתוק בויכוח זה לשמור אותנו מאוחדים, וזה שווה!

מוקדש באהבה לכולכן, באיחולים לבשורות טובות תיכף ומיד!

❤❤❤