שליחות עם הזמן/3

ש(ל)יחה לסוכות

הפעם זה מוקדש לשליחות מחו"ל שלומדות בארץ,

שלהי הקיץ. אוטוטו מתחילה שנת הלימודים. ושוב מוצאת אני את עצמי במטוס, בדרך לארץ ישראל. העיניים כבר הספיקו להתייבש ולהתמלא בדמעות מחדש. כמה כיף היה בבית, בשליחות מלאה בעשיה ברוכה. כמה קשה לעזוב. שוב להתגעגע. שוב לספור עד לטיסה הבאה.. הביתה. אנוכי במטוס וראשי שם.. בשליחות.
גם כשאני כבר נוחתת ואף שעוברים ימים וחולף הזמן, אני לא מפסיקה לחשוב על מקום השליחות, להתעניין, להיות מחוברת והעיקר להמשיך להיות קשורה עד כמה שמתאפשר. שם הבית שלי. שם המקום שלי. לתמיד.

חג הסוכות. סוף סוף בבית, בשליחות.
עוזרת כמה שצריך ללא לאות.
כל כך רוצה להישאר כאן לתמיד,
להמשיך אך ורק בשליחות להתמיד.

אך דווקא חג זה נותן לי כח ותובנה
כי גם כשאינני כאן – אני שליחה נאמנה.
החג נקרא – דווקא על שם הסוכה
ולא על שם ארבעת המינים לדוגמא…
משום שלסוכה האדם קשור גם כשאינו בתוכה
וכפי שקיבלנו מרז"ל – האמרה:
"כל אדם שאין לו בית – אינו אדם",
אך זה לא מגביל אותו להיות בבית כל הזמן.

כך גם מי שיש לו סוכה,
אף כשאינו נמצא בתוכה –
יש לו קשר למצווה.

וגם בשליחות – הקשר מובן,
אני שליחה לתמיד כמובן!
גם אם נמצאת רחוק מהמקור
הזכות מחייבת אותי כשליחת נשיא הדור.

וכמו מצוות הסוכה – שנמשכת על כל ימי החג, ללא יוצא מן הכלל –
כך גם השליחות ממשיכה ומשפיעה על כל ימי חיי.