שלא נלך לאיבוד

כיוונתי אלי את המאוורר בתנועה עצבנית, ורק אז נזכרתי שגם הוא פועל על בסיס חשמלי.

מה שאומר שאין מאוורר עד להודעה חדשה.

הפסקת חשמל.

אווווווף.

חם לי אלוקים. ואין לי מושג מתי זה ייגמר. איך מעבירים את הזמן בנתיים?! יש לי כל כך הרבה מה לעשות, אבל מסתבר שכל ה"לעשות" שיש לי בשנים האחרונות קשור איכשהו עם המחשב.

המסך שחור משחור, האויר כבד ולח, את הבטריה בפלאפון לא כדאי לבזבז כשלא ברור מתי ניתן יהיה להטעין אותו שוב.

ובכן, אם הבית מבריק, הכיור נקי וכביסה אי אפשר לעשות— נשאר לי לשבת ולבהות בצהרי היום, ולנסות להבין איך מסתדרים בלי חשמל ואיך ייתכן שאני כל כך תלויה באלקטרוניקה בחיים האלו.

כבר ידעתי מה אני רוצה לצייר כשבסוף החלפתי את הצבעים והדפים בספר תהילים. ללמוד לא היה לי ריכוז אבל לומר תהילים כן.

גם הפעם – כמו הזדמנויות רבות אחרות – מחשבתי נדדה לחטופים שלנו, ה' ישיבם מהרה בריאים ושלמים הביתה. מה הם עושים כל היום? על מה הם חושבים? מה עוזר להם להחזיק מעמד? מה מעיר בהם תקווה? חם להם? קר? הם רעבים?

כעסתי על עצמי.

כשמכבים לך את המזגן את נזכרת בחטופים? מה ההשוואה בכלל…

תסלחו לי אבל בנקודה הזו אני אחזור לעניין החשמל והאלקטרוניקה, בנושא הפשוט הזה יש לי איכשהו תובנות. בנושא של החטופים אני חשה חוסר אונים מוחלט, מלבד תפילה כמובן.

לא אוהבת שמתבכיינים על העולם העכשווי שלנו, איך הפכנו להיות תלותיים בקידמה. מה זאת אומרת?! בשביל מה ה' ברא את הקידמה אם לא בשביל שנשתמש בה ונעשה דברים במהירות ובקלות?

מצד שני, הפסקות חשמל מזכירות לנו שכבני אדם חייב להיות לנו איזה תוכן פנימי עשיר שלא תלוי בשום גורם חיצוני.

עולם הדמיון, היכולת לשוחח, להתפלל, ללמוד, לחשוב – אם נשכיל למלא את עצמינו בתוכן פנימי ולהתאמן מידי פעם להיות לבד ולחשוב, זו תהיה מתנה לאותם רגעים שאין לנו יכולת להתעסק בדברים אחרים (שבת! למשל, היא הזדמנות מצויינת).

שלא נלך לאיבוד. שתמיד יהיה לנו את עצמינו כשאין שם אף אחד ושום דבר בשביל להעסיק אותנו.

אנחנו לא לבד, לעולם.

כי עצמינו הוא אור אין סוף.

נ.ב.

תודה לכל הכותבות רעיונות לשינוי שם העמוד של 100 פוסטים! ככל הנראה נחליף בקרוב לפוסטים חדשים שהתפרסמו.