שלא לשמה /61

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
דבורי פותחת את הדלת לנפתלי, הוא נחת אתמול בערב בישראל בשביל פגישות עבודה והחליט לבוא לבקר אותם.

"מה נשמע נפתלי? איך היתה הטיסה?" היא מכניסה אותו.

"במקום. ישנתי כל הטיסה. אתמול הייתה פגישת צוות". הוא מדווח לדבורי, העסק הוא משפחתי. אין כאן סודות. "והיום בבוקר גם. הוא נגמר בדיוק לפני שעה וחצי".

"וואו, מה עם מיכל?" דבורי נכנסת למטבח ומוזגת כוס מים לאח שלה.

"תודה", הוא מברך ולוגם. "בסדר, אבא שלה אצלנו עכשיו, עד שאני אחזור". נפתלי מניח את הכוס ומסתובב. עוצר במקומו. נושם לאט לאט. הוא רוצה לבכות מצער.

דובי מגיע מהמסדרון, יושב על כיסא גלגלים. מלכי מגלגלת אותו. דבורי מסתכלת על נפתלי, הוא לא ראה את דובי בכיסא גלגלים. גם היא מצטערת כל פעם, אין צער יותר גדול מלראות את הבן שלך מוגבל.

"שלום דוד נפתלי!". דובי מחייך אליו. בני ושאר הילדים רצים אל דודם שלא הספיקו לראות בתקופה שהוא היה כאן בשביל דובי. נפתלי מחבק את כולם ומתקרב אל דובי.

"מה שלומך גיבור?" הוא מתכופף אליו.

"בסדר ברוך השם. אני יותר שמח להיות כאן בבית". הוא באמת נראה יותר טוב, למרות שהוא צריך כל יום להגיע לבית הרפואה ולעשות עוד תרגילים. את השאר הם עושים בבית, כרגע הוא באשפוז בית.

"יופי, אני בטוח בזה שהאחים שלך עוזרים לך מאוד". נפתלי מרים את פניו אל מלכי, היא מסמיקה בביישנות. היא גם נראית יותר שמחה.

"כן, מאוד". דובי מחייך.

"אוהו! איזה אורח". יהודה יוצא מחדר המקלחת עם רחלי על הידיים, הוא מחייך אל נפתלי ואז אל מלכי ודובי, מנשק את דובי במצח.

נפתלי מתרומם. "באתי לראות אותך לפני הכל". הוא לוחש לו באוזן, הם מתחבקים.

"אני יודע". יהודה מחייך. מסתכל על דבורי שמסיטה מהר את המבט מהם. היא נכנסת למטבח מניחה ספל מים ופטל בשולחן. שותקת.

יהודה נואש. הוא היה בטוח כשהם יחזרו הביתה עם דובי, דבורי תירגע קצת, אבל לא. הם עוד יותר לא דברו ביניהם, היא שמרה על זכות השתיקה.

אחרי יומיים בלתי נסבלים הוא לקח את דבורי לשיחה ובכה לה שקשה לו לראות אותה ככה, גם היא בכתה אמרה שהסיפור הזה כבד לה. הוא ביקש ממנה לשים קצת את הכעס בצד ולחשוב עליו, על התמודדות שלו. היא בקשה ממנו סליחה שהיא ככה התנהגה כלפיו. הם המשיכו את השיחה במשך שעתיים. יהודה שיתף בקשיים שיש לו עכשיו, וברצונות והרגשות שלו.

היא נסתה להבין אותו. השיחה הסתיימה בצורה המושלמת ביותר שיהודה היה יכול לדמיין, כאילו לא קרה כלום מאז ומעולם, כאילו.

אבל לצערו למחרת בבוקר הוא התעורר מידי מאוחר ודבורי פלטה שהוא איחר את זמן קריאת שמע ושהוא לא התפלל במניין, הוא אמר לדבורי שכבר כמה שנים הוא מתפלל במניין, אבל ליבו לא שם, וכבר שנתיים שהוא רק מזיז שפתיים בתפילה ולא אומר כלום, מתחבא בתוך הטלית. היא הצטערה לשמוע ומאז היא חזרה לשתיקה שלה.

"ילדים בואו למיטות, כבר מאוחר". דבורי אוספת את כולם. הילדים רצים אל דוד נפתלי מחבקים אותו ונכנסים לחדרים שלהם.

"לילה טוב נפתלי". דבורי מחייכת אליו.

"את לא רוצה להצטרף לשיחה?" הוא רומז לה עם העיניים שהיא רצויה.

"לא, לא תודה". היא משפילה את עיניה.

יהודה מסתובב אל דבורי, לוחש. "רוצה שאני ארדים אותם ותדברי עם נפתלי?"

דבורי מסתכלת על בעלה, הוא כזה רגיש וטוב לב.

"זה בסדר, רק תביא את דובי לחדר שלו ותניח אותו במיטה". דובי נראה לה מידי עייף. וזה יכול להיות מסוכן באמצע מעבר.

"בסדר, אני כבר בא", הוא מסתכל על נפתלי. "תשב בנתיים". יהודה מבקש מדובי להחזיק את רחלי, דובי שמח ומחזיק אותה כמה שיותר יציב.

דבורי חוששת, זה מסוכן, היא לא עוזבת את המבט מרחלי. יהודה מגלגל את דובי לחדר שלו, דבורי צועדת אחריו בשקט, מחזיקה את היד של יעקב. יהודה עוצר את הכיסא של דובי ומתכופף אל הילד שלו.

"אתה רוצה לעבור למיטה לבד או שאבא ירים אותך? אני מאמין שאתה מסוגל אפילו שאתה עייף". פרופסור צ'בסקי ביקש מהם, לא לרחם עליו ולהמשיך לעבוד איתו על תרגילים. לא להרפות.

דובי חושב. "בסדר אני אעבור". הוא מקרב עוד קצת את כיסא הגלגלים למיטה החדשה שקנו לו לפני שהוא הגיע הביתה, מצמיד אותה אליה. אבא שלו עוצר את הגלגלים. הוא מתכופף לכיוון המיטה, מניח את הידיים על המיטה, מפיל את עצמו עליו ואז זוחל מאט ומסתובב, הרגליים כבר במקומם. הוא התעייף לגמרי. חם לו.

"כל הכבוד דובי". אבא שלו מחייך אליו, מאושר.

האחים שלו מוחאים לו כפיים. יהודה נושק לדובי ומנגב את המצח הרטוב, היה לו קשה. קשה באימונים, קל יותר בקרב. לפני זה הוא בכלל לא הצליח להזיז אצבע. הוא נס הילד שלו. נס אחד גדול.

דבורי מחייכת מהצד. לא יודעת מאיפה יהודה לוקח את כל כוחות הנפש האלו.

יהודה קם מהמיטה של דובי ומנשק כל אחד מהילדים מתקרב אל דבורי.

"דבורי, אני ממש אשמח שתצטרפי לשיחה. זה קשור לשנינו, אין לאן לברוח". הוא מסתכל לה בעיניים.

"אני ארדים אותם ואבוא". היא אומרת ללא חשק.

יהודה מרוצה ויוצא מהחדר בנים, נכנס אצל הבנות ומאחל להן לילה טוב, נושק למלכי. ויוצא. הוא נכנס לסלון ומתיישב מול נפתלי.

"סליחה, דובי היה צריך לעבור למיטה". הוא מתנצל, מוזג לשניהם כוס פטל.

"עדיין קשה לו?" נפתלי מתפלא.

"קשה מאוד. אפילו כשיהיה לו קל זה עדיין יקח לו יותר מדקה אני מניח. הוא מתאמץ, אבל אחרי כל מעבר והתקדמות זה מספק אותו, וגם אותנו".

"בעזרת השם יהיה יותר טוב". נפתלי מעודד את יהודה. "יש לך חדשות טובות?" הוא קורץ לו.

התגעגע אליו, למרות שהם נפרדו לא מזמן.

"אני קבעתי חברותא עם אבא שלי, אנחנו מדברים פעם ביום. אני מלמד אותו שיחות של הרבי, ממעיין חי", הוא קורץ לנפתלי. "אותי זה מחזק ואותו גם". יהודה הופתע כשאבא שלו הציע לו את ההצעה. הוא מיד אישר, לאו דווקא בשביל להתחזק. אלא פשוט הרעיון של מפגש עם אבא שונה ואוהב קסם לו.

"וואו! יהודה הפתעת אותי", נפתלי מודה. "דבורי יודעת?"

"לא…" יהודה שותה עוד קצת מהפטל הקר.

מסתכל אל המסדרון.

"למה?" דבורי הייתה שמחה לשמוע את זה.

"כי אני לא רוצה שהיא תתחיל לחשוב שעכשיו הכל רגיל ואני חוזר להיות חסיד חב"ד ירושלמי הדוק. זו רק ההתחלה".

בבית הוא משתדל לעשות יותר, ונזהר לא לעשות דברים שהם לא לרוח הבית, לא לרוחה של דבורי. את הסמרטפון הוא הפקיד אצל חמיו.

"יש בזה משהו. אבל זה יכול לשמח אותה מאוד. שיקול שלך. אז לעניינו—"

"רגע דבורי כבר מגיעה, בקשתי ממנה להצטרף". יהודה מבחין בדבורי שיוצאת מהמסדרון ומתקרבת אליהם, מתיישבת לצד יהודה, מבינה שזה הכי נכון.

"ברוכה המצטרפת!" נפתלי קורץ לה.

"אל תתחיל איתי". היא מסתכלת עליו.

"בסדר בסדר. אז אני באתי אליכם היום כדי לדון", נפתלי עושה קול עבה ואז חוזר אל קולו. "סתם עכשיו ברצינות, אנחנו צריכים לבדוק איפה אנחנו אוחזים בקשר לכסף שאנחנו חייבים". הוא מדגיש את ה"אנחנו". הוא מסתכל על יהודה שמהנהן לו ואז אל דבורי.

"אז יש כבר את הסכום שלי ושל מיכל- ארבע מאות אלף שקל או יותר אחרי ההעברה מיורו. יש גם את אבא של מיכל, הוא נתן ארבעת אלפים יורו ובשקל יוצא בערך שש עשרה אלף שקל".

"חמיך תרם?" יהודה מופתע, נפתלי לא סיפר לו.

"כן לעילוי נשמת אשתו ובתנאי שאתה מקבל על עצמך החלטה טובה". נפתלי מסתכל על יהודה "אבל אתה כבר לקחת אז—"

"לא. לא. בלי הנחות. אני אקח החלטה טובה". יהודה חושב ומחליט "לקחתי".

"מה?" דבורי שואלת, סקרנית.

יהודה מסמיק, על פניו ארשת של חוסר נוחות.

"אתה לא חייב להגיד". דבורי מבינה ומצטערת.

"זה בסדר, את צריכה לדעת בכל מקרה. החלטתי להניח תפילין כל בוקר ולהתפלל",  תפילה קצרה של חמש דקות. "אליהו, אח שלי, הציע לי להגיע איתו כל בוקר לתפילה, סרבתי. אבל זה יהיה ההחלטה הטובה".

"אה". דבורי נזכרת שבעלה כמעט ולא שמר כלום. כנראה שגם תפילין הוא לא הניח ממזמן.

"כל הכבוד יהודה. אמיץ מצדך. אתה לא חושב שזה גדול מידי?" הוא מדבר בקול, שדבורי תבין שיהודה קפץ למים.

"בכל מקרה אני אחזור לזה יום אחד אז למה לדחות?" הוא מחייך, מתבייש.

"נכון. אז אנחנו ממשיכים, יש לנו שש עשרה אלף ומה עוד?"

"אמא שלי תרמה עשר אלף שקל". כשיהודה סיפר לה היא הצטערה לשמוע, בכתה אפשר גם להוסיף. ומיד תרמה אפילו שהוא עדיין לא ביקש. היא גם התנדבה לדבר עם האחים שלו, הוא הסכים מיד.

"וכל האחים שלי אספו עשרים אלף שקל". הוא התרגש לשמוע כשאמא שלו התקשרה אליו בהתלהבות לא מוסתרת. אחרי זה היו לו עוד כמה שיחות עם האחים שלו שהתעניינו בשלומו. איפה הם היו לפני זה?

"מה?" דבורי לא מאמינה. זה נס!

"וואו, כל הכבוד להם. אהה והזכרת לי יש גם את השבע עשרה אלף של אבא שלך, נכון? יש לך את זה כאן?" נפתלי שואל.

"אבא שלך נתן לך כמה?!" דבורי המומה. שאבא של יהודה יתרום לו? היא שמעה את השיחה שלו עם אביו, אבל לא הגיעה לקטע הזה.

"שבע עשרה אלף. הוא השתנה לגמרי דבורי, בן אדם אחר. את צריכה להפגש איתו". יהודה מחייך אליה.

"טוב אז", נפתלי קוטע אותם. "אנחנו לא מתקרבים אפילו לחצי. יש תורם אחד שתרם למיכל שלושים ושלוש אלף שקל, יותר מדוייק אחד עשר אלף דולר". הוא לא יגיד להם שהתורם זה ההורים של שולמית שרצו בכל דרך שהיא להודות להם על זה שקרבו את שולמית, הם תרמו למען סגירת השידוך של שולמית ומייקל.

"באמת? איזה יופי". יהודה מקווה שזה לא משהו שמכיר אותו. "יש גם את שלומי שתרם אלף שקל". הוא דווקא הרגיש בנוח לספר לשלומי את האמת. וכמו שהוא חשב, שלומי הבין אותו והציע עזרה בכל מה שהוא יצטרך.

"יש גם עוד מישהי שתרמה אלפיים חמש מאות". דבורי אומרת בשקט.

"באמת?! מי?" יהודה לא ידע שגם דבורי שותפה בהתרמות.

"לא משנה". היא לא תגיד לו שזאת אשתו לשעבר של הנהג שדרס את דובי, אשתו של נחום, גולדי. גולדי אמרה שהעיקר שיצא מהחבורה הזאת, אם את נחום היא לא הצילה אז לפחות את יהודה היא כן.

"יופי, יופי". נפתלי מרוצה.

"ומה איתנו?" יהודה שואל את דבורי.

"אנחנו ניתן מאתיים אלף שקל". היא אומרת מסתכלת על נפתלי ואז אל יהודה.

"מאיפה?" הוא בהלם.

"כל הכסף שקבלנו מאותו חשבון לא מוכר, בעצם מהחבורה הזאת. אז הייתי בטוחה שזה טעות ופתחתי חשבון חדש ונתתי הוראה לבנק להכניס לשם את כל הכסף שהם מקבלים מאותו החשבון. ויש לנו שם מאתיים אלף שקל. לא רציתי להשתמש בהם". דבורי אומרת, מסתירה חיוך.

"אני בהלם דבורי", יהודה מתפלא. "ממש בינה יתירה, מי חשב על זה בכלל?" הוא מחייך אליה "כל הכבוד".

"תודה". היא מחייכת אליו, מסתכלת על החיוך שהוא שולח לה, החיוך שלו מחמם אותה.

"באמת כל הכבוד דבורי. אוקיי אז הגענו בנתיים לשבע מאות אלף שקל פחות חמש מאות שקל. ההורים שלי אמרו שהם יתרמו את החסר. אבל זה יותר מידי", נפתלי נאנח. "יהודה בקשת ממנו הנחה?" נפתלי מאוד מקווה שכן.

"לא… עוד לא…" יהודה משפיל את עניו. "אני מצטער, אבל אני ממש מפחד ממנו, התגובה שלו בלתי צפויה".

"תתקשר אליו עכשיו", נפתלי נחוש. "קדימה אנחנו איתך".

יהודה מסתכל אל דבורי, היא מחייכת אליו. הוא מחייג את המספר המוכר. אלכסנדר עונה למרבה הפלא

"הלו?" הוא שואל בקול רועד, המבט של נפתלי מחזק אותו.

© כל הזכויות שמורות