שלא לשמה /60

לוס אנג׳לס

לפרק הקודם
לוס אנג׳לס
שולמית צועדת בשביל לכיוון המסעדה. היא נפגשת עם אותו מייקל שפגשה ברחוב. כמה מביך.

כשהיא חזרה הביתה וג'ני ספרה לה בהתלהבות על החברות שהיא פגשה שם, היא נגשה לקלח אותה ולהשכיב אותה לישון. היא ירדה לסלון כדי להחל להורים שלה לילה טוב והיא הופתעה לראות אותם יושבים בשולחן עם כוסות תה, ועוד כוס שמחכה רק לה. היא התיישבה, ואבא שלה ביקש ממנה לספר להם על אותו בחור שהיא פגשה. היא ספרה להם את הכל, כולל הפגישה עם טימי. היו שם גם דמעות וגם צחוק מתגלגל. אבא שלה התלהב וביקש ממנה לנסות להפגש עם אותו מייקל.

שולמית סרבה.

אמא שלה נסתה לשכנע אותה שזה סך הכל פגישה אחת. וזהו. זה לא אומר כלום על ההמשך.

היום בבוקר, היא שלחה הודעה למספר שהיא מעוניינת להפגש שוב. היא כמעט מחקה את ההודעה, אבל אז היא ראתה שני ווי כחולים והיא קלטה שהוא כבר קרא את ההודעה שלה, הוא שלח לה הודעה בחזרה שהוא ישמח ושהם יוכלו להפגש באיזו מסעדה כשרה. והם קבעו.

הנה היא מתחילה לצעוד לתוך המסעדה, יש פה הרבה דוסים. היא מחפשת את אותו בחור, אבל לא מוצאת. פונה לצאת. היא מקבלת הודעה ממייקל.

"אני בשולחן הכי ימני", שולמית מחייכת. היא מסתובבת ואז היא מבחינה בו. לא פלא שהיא לא זיהתה אותו. הוא חובש כיפה על הראש. היא לא זוכרת אם אתמול הוא גם חבש כיפה, לא נראה לה. היא מתקרבת אליו.

מייקל קם מהכיסא. "שלום" הוא מחייך. מסמיק.

"שלום". שולמית עונה בביישנות. מתחרטת על זה שהיא בכלל הסכימה להפגש איתו.

"לא זיהית אותי?" הוא צוחק.

"לא ממש".

הם שותקים. מייקל מחלץ את שניהם מהמבוכה, "רוצה לשתות משהו?"

מאוד. "לא, לא עכשיו תודה". איך ממשיכים מכאן?

"מה בקשר לבן שלך? איך אמרת שקוראים לו?"

"לא אמרתי", שולמית צוחקת. "קוראים לו טימי. הוא עדיין לא אמר כלום. מחר יהיה לי תשובה. אני ממש מפחדת. הבת שלי תשבר אם היא תדע שטימי לא חוזר".

"יש לך גם בת?! כמה ילדים יש לך?"

"יש לי שני ילדים. טימי הוא הבכור, בן שבע. וג'ני הקטנה בת ארבע. רגע, אתה בעצם לא יודע עלי כלום חוץ ממה שאני ספרתי לך אתמול". היא קולטת.

"כן במדרכה", הוא קורץ לה. "אני אשמח לדעת את כל הסיפור, רק אם את רוצה כמובן".

מלצרית מתקרבת אליהם. "מה תרצו?"

שולמית מסתכלת על מייקל, היא לא הסתכלה בכלל בתפריט שכבר מונח על השולחן.

"מה את רוצה?" מייקל שואל את שולמית.

"יש סלט?" היא מסתכלת על המלצרית.

"כן יש הרבה, מה את רוצה?"

שולמית שוב מסכלת לכיוונו של מייקל. "אני לא יודעת מה יש…" היא מחייכת אליו.

"סלט יווני, בבקשה", הוא אומר למלצרית "עם קנקנן מים, תודה".

"מיד מגיע". היא מתרחקת מהם.

"טוב אז אני אספר לך עלי", היא מתכווצת. "אז אני למדתי באוניברסיטה בקליפורניה, ההורים שלי היו מסורתיים, אבל עכשיו הם לגמרי חרדים. באוניברסיטה נפגשתי עם בחור בשם סטיבן, גוי, התחתנו. ההורים שלי לא ממש התלהבו. אני בת יחידה כך שזה ממש כאב לי שההורים שלי מאוכזבים ממני".

"זה לא ממך, זה מההחלטה שלך". מייקל מתקן אותה.

"כן נכון", היא מחייכת וממשיכה. "נולדו לנו שתי ילדים, טימי וג'ני. ואז הוא השתנה פתאום. כל יום ראשון הוא היה חוזר מהכנסייה שיכור ואני מעדיפה לא לחזור לזה, זה מיותר". היא מצטמררת.

"אין בעיה". הוא מרפה. מבין לבד.

"הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לגור איתו ושהילדים שלי יהיו עדים למה שמתרחש בבית. הם היו מספיק בטראומה. החלטתי לברוח. לקחתי את שתי הילדים שלי, בקשתי מההורים שלי להזמין לנו כרטיס טיסה, הם הזמינו לצרפת, ויצאתי איתם כשסטיבן לא היה בבית. ואז במפתיע חמותי הגיעה ושאלה לאן אני יוצאת, לא יכולתי לספר לה, וחמותי הציעה לשמור על אחד מהילדים". שולמית דומעת, הלב שלה מאיץ ברגעים האלה. "אני .. אני.."

"שולמית את לא חייבת להמשיך. זה בסדר. הבנתי לבד". מייקל מרגיע את שולמית.

"תודה, זה עדיין כואב לי", היא נרגעת. "בקיצור הגעתי לצרפת רק עם ג'ני. ושם הכרתי זוג מופלא, חב"דניקים. האישה, מיכל, דברה איתי מלא ולא הפסיקה לעודד אותי ולהחמיא לי שאני אמא מופלאה. הייתי נורא שבורה באותו הזמן. ואז סטיבן שלח לי איומים. שיתפתי את מיכל ובעלה בסיפור שלי. סטיבן גם שלח משהו שישרוף לנו את הוילה. אני לא הייתי שם, אבל ג'ני כן הייתה שם לבד".

"הו נואו!" מייקל נבהל.

"הבעל נפתלי הגיע מיד, ונכנס לתוך הבית הבוער והוציא לי את הילדה, אין לזה שום הסבר חוץ מזה שמשהו שמר על ג'ני מלמעלה. הבנתי שאני צריכה להפגש עם סטיבן, נפרדתי ממיכל וחזרתי לכאן, להורים שלי". אין טעם לספר על המשפט שבסוף לא היה. "והתגרשנו. ומפה אתה כבר יודע". שולמית מחייכת.

"וואו. אני ממש בהלם". מייקל מעריץ את שולמית על האומץ והגבורה שיש לה.

שולמית שותקת.

"טוב אז הגיע תורי אני מניח", מייקל נשען לאחור. "ככה הסיפור שלי לא כזה מותח ומעניין כמו שלך, אז על תצפי לוואו".

שולמית צוחקת, "אני שומעת".

"אני בן שלושים, רווק, עדיין לא התחתנתי. אני גם בן יחיד, אבל להורים שלא שומרים בכלל תורה ומצוות. אני די חיפשתי את עצמי כמו שאומרים ו—"

המלצרית מניחה להם את הסלט באמצע "בבקשה".

"תודה". שולמית מחייכת אליה. "תמשיך". היא לא תצליח לאכול כלום בכל מקרה.

"וחבר שלי נתן לי כתובת של בית כנסת אחד. נסעתי לשם, מתוך סקרנות בלבד, אני בן אדם פתוח כך שאני מוכן לשמוע ולהתעניין ולשאול המון שאלות״, הוא מגחך. ״הרב שם לא עזב אותי עד שאני אשאל את כל השאלות שהיו לי. זה ריגש אותי, ככה אנשים שמוכנים לשבת שעות רק כדי לסדר לי את כל הבלגן שיש לי בראש. עכשיו, אני רוב היום לומד אצלו, מידי פעם מגיע לפגוש את ההורים שלי. אתמול, למשל, פגשת אותי מיד אחרי פגישה אצלם. בגלל זה הייתי לבוש כמו שהייתי. הם לא אוהבים את כל המראה המיושן הזה. אז אני מכבד אותם". מייקל מחייך.

"וואו. קצר וקולע. מדהים!" שולמית מעריצה את מייקל על האומץ והגבורה שיש לו.

"כן". מייקל משפיל את עיניו.

"אז למה אתה רוצה את כל זה? כלומר להתחיל לגדל עכשיו שני ילדים קטנים, שסוחבים איתם טראומות מהילדות שלהם, בשביל מה?"

"בדיוק בשבילם", מייקל מסמיק. ״הפגישה בנינו היא שמיימית ואני מאמין בזה שולמית".

"גם אני". היא מסכימה איתו.

"את יודעת כשהתלוננתי פעם לרב שההורים שלי עושים לי כל כך הרבה בעיות, הרב אמר לי- אל תסביר לקדוש ברוך הוא כמה שהבעיות שלך גדולות. תסביר לבעיות שלך כמה שהקדוש ברוך הוא גדול"״.

"וואו!". שולמית מחלצת חיוך. ״אבל לא נראה לי שזה ילך״. היא נשמעת מצטערת.

״מה? למה?״

״כי אתה בתהליך של התחזקות, אתה רק עולה. אבל אני לא בכיוון…״, היא לא יודעת איך לנסח את זה בעדינות. ״אני לא רוצה להיות דוסית כמו ההורים שלי. זאת לא אני. אני מרגישה כפוית טובה כלפי אלוקים, אבל אני לא יכולה לכפות עלי משהו שאני לא מוכנה אליו. והילדים שלי הם לא יאהבו את השינוי—-״

״הם תמיד יוכלו לבחור״. מנסה מייקל.

״אבל אני לא רוצה שיבחרו, אני בעצמי עדיין לא בחרתי״. שולמית משפילה את עינה.

״תראי אני ממש לא רוצה שהקשר שלך עם אלוקים יהיה בכפייה, ממש לא. ואני לא לוחץ עליך, אני לא חושב שההתקדמות שלי תפריע לחיים שלנ—״ הוא לא יכול לדבר ככה, עדיין לא. ״תפריע. כל אחד בקצב שלו. לי אין התנגדות שתשארי כמו שאת״. הוא בטוח שאחר כך הם ימצאו פתרונות.

שולמית מחייכת. היא לא יודעת למה, אבל הלב שלה פתאום מתפרע ומשתולל מהתרגשות.

© כל הזכויות שמורות