שלא לשמה /59

צרפת

לפרק הקודם
צרפת
"טוב ילדים, אנחנו עכשיו מגיעים לסבא, אבל תצטרכו לשמור על השקט ולהשתדל לא להציק מידי לסבא, דכור (בסדר)?" מיכל מסתובבת אל הילדים שלה שיושבים מאחוריה.

הם נסעו לאבא שלה, היא וכל האחים שלה החליטו לעשות תורנויות ביקורים אצל אביהם כדי שלא ישאר לבד יותר מידי זמן.

"אבל סבא אוהב כשאני עושה לו בלגן". חיים מתקרב למושב של אמא שלו.

"אבל עכשיו אין מי שיסדר כי סבתא לא כאן, שכחת?" זלמי מסתכל על אח שלו.

"אהה נכון". חיים שותק, לפעמים הוא שוכח שסבתא כבר לא כאן, למרות שהוא זה שמסביר לכלום שהיא נסעה אל השם. זה כואב לו. הוא מתגעגע אליה.

מיכל מסתכלת על נפתלי ונאנחת. הלוואי שגם הראש שלה היה לוקח את זה בכזאת פשטות. סבתא כבר לא כאן. נפתלי מסתכל עליה, שולח לה מבט מחזק. הם יוצאים מהרכב ועולים במדרגות.

נפתלי דופק על הדלת.

אריה ניגש לדלת, מסובב את המנעול. אין לך כבר למה לנעול את הדלת, לאה כבר לא כאן, אף אחד כבר לא חולה באמנזיה ויוצא ככה אל הרחוב. מחשבה עולה לו לראש.

"שלום לכם!" הוא משתדל לחייך אליהם, מחבק כל אחד מהנכדים ומכניס אותם לתוך הבית השקט. "מה שלומכם נפתלי ומיכל שלי?" הוא מחבק את נפתלי ומחייך אל מיכל.

"בסדר, איך אתה מרגיש אבא?" מיכל מתיישבת בספא. שולחת מבט רציני אל הילדים, הם מתיישבים אחריה ומשלבים ידיים.

"ברוך השם. אין תלונות". חוץ ממה שכבר התלוננו, הוא נאנח. השבעה נגמרה אבל הלב ממשיך לדמם. החלק החסר של לאה זועק מכל פינה בבית. בחדר, במטבח, בשולחן, בסלון, בכל מקום.

"מיכלי מה אמרת לילדים שלך? למה הם ככה שקטים?" הוא החליט להתארח בכל השבתות במשך 'השנה' אצל מיכל ונפתלי. הם שמחו מהבקשה והסכימו מיד.

נפתלי מחייך, הם באמת שקטים נורא, כמה בוגר מצידם.

"אמרתי לא להשתולל מידי". מיכל מסמיקה.

"אוי נו באמת, אני אוהב את הבלגן שהם עושים". אריה מחייך. הוא לא אוהב בכלל כשמזכירים לו על הפטירה דווקא בהתנהגות השקטה, המרחמת.

"אמרתי למאמי" חיים קופץ.

"נכון אמרת". מיכל מסתכלת עליו. חיים ניגש אל סבא שלו ומחבק אותו חזק, אחרי זה מצטרפים אליו מנדי, אברהמי ואז גם זלמי. אריה מחבק אותם בחזרה.

הוא מסתכל אל נפתלי ומיכל. הירושה היחידה שההורים צריכים להיות עסוקים בה היא להשאיר אחריהם ילדים שאוהבים אחד את השני. אריה מצטער שזה הגיע רק אחרי הפטירה של לאה. תמיד בין האחים היו מריבות, בין שמואל למיכל בעיקר, אבל עכשיו הם טמונים עמוק מידי בצער שאין להם זמן להתווכח.

"אז מה חדש?" נפתלי שואל את חמיו.

"כלום", אריה אומר. "הכל כרגיל, ממשיכים בשליחות. לימוד בישיבה, להעביר שיעורים, זה מה שממלא את הראש ברוך השם". חוץ מכמה חלקים "ומה איתך נפתלי? איך בעבודה?"

"אני חזרתי לעבודה מיד כשהגעתי לצרפת. משם לא ממש עבדתי, קבלתי פטור מהבוס שלי". נפתלי קורץ "זהו לא משהו מיוחד—" הטלפון של נפתלי מצלצל, יהודה גיסי. "אני מצטער, זה דחוף. סליחה". נפתלי קם מהספא, מסתכל על מיכל ואז אל חמיו הוא מהנהן לו עם הראש. נפתלי יוצא מהבניין.

"כן יהודה?". קר בחוץ.

"נפתלי, אני מפריע?" יהודה מסתכל מסביבו, דובי יושן. נמאס לו כבר להיות בשניידר הזה. אבל הוא יודע שדבורי לא מעוניינת בו כרגע בבית, הוא נשען לאחוריו. דובי ממשיך לעבוד בפיזיותרפיה ללא הפסקה, יש השתפרות, הוא מצליח להתקדם, מתאמן על פעולות של תינוק. דבורי מגיעה כל יום לראות את דובי במשך שעתיים. הם מחליפים ביניהם כמה מילים קצרות כמו שלום, מה נשמע, מה הרופא אומר.

"לא ממש, נסענו לחמי לראות אותו קצת".

"איך הוא מרגיש באמת?" יהודה עושה את עצמו מתעניין.

"מה אני אגיד לך? קשה לו זה ברור. אבל הוא לא משתף בקשיים, כל הזמן עם חיוך על הפנים. מה קורה איתך יהודה? איך מתקדם?"

"אתה שואל על דובי או עלי?" יהודה צוחק.

"על דובי אני כבר שומע מדבורי. רציתי לשאול עלייך". נפתלי צריך לתת תחושה ליהודה שהוא מעניין מישהו. הוא דיבר עם אבא שלו אחרי השיחה שהייתה לו וליהודה, נפתלי שמח לשמוע את אבא שלו רגוע, הוא לא כעס עליו ברוך השם. זה מה שחסר.

"לא הרבה. מבחינה רוחנית אני נמצא בפונקציה קבועה, לא עולה או יורדת. מבחינה רגשית יורד". יהודה נפתח רק עם נפתלי. היום אליהו ביקר את דובי ואותו. יהודה לא סיפר לו מילה על מצבו הרוחני.

"תסביר".

"דבורי עדיין כועסת עליי. כל המצב של דובי חונק אותי. אני עייף למות. והלחץ הזה עם הכסף שואב את כולי". רק מלזכור את זה הצלעות שלו מתכווצות.

נפתלי נאנח. "תראה גם לדבורי כואב. היא לקחה את זה נורא קשה, ואני בכוונה לא מוסיף בהגזמה כי זה לא. אתה החזרת אותה לתקופה המבלבלת, באי הידיעה, שלה. היא שתפה אותי כשהייתי בארץ בעוד כל מיני ספקות שהיו לה בקשר לחזרה בתשובה ולקשיים נוספים שיש לה. עד עכשיו היא שאבה ממך את הכוח ואחרי מה שספרת לה מבחינתה היא עלה קטן שעף ברוח".

"אבל אני אותו יהודה! אני לא רוצה לכעוס עליה אבל אני פשוט לא מצליח להבין אותה. אני בדיוק באותו מצב שהיא הכירה אותי מלפני, אולי אפילו יותר טוב. אם לא הייתי מספר לה אז היא הייתה ממשיכה להגיד לך שממני היא שואבת את הכוח. אבל זה אני!" יהודה צועק בקירות ליבו. אבל בשקט.

"נכון. אבל המודעות שינתה לה את המבט שלה עלייך", נפתלי מסביר ליהודה "תראה, אני צריך בעוד כמה ימים לחזור לארץ בשביל כמה פגישות בקשר לעבודה. אני מקווה שיהיה לי זמן פנוי ואני אוכל להפגש איתכם. אבל אני לא יועץ נישואים. ממש לא". הוא צריך לתת ליהודה לטפל בבעיות שלו לבד, ככה אבא שלו אמר לו לעשות. למרות שהוא מאוד רוצה לעזור להם. מאוד מאוד.

יהודה נעצר. נפתלי צודק הוא לא יועץ נישואים. "אני אדבר עם דבורי. אני אסביר לה הכל. אין טעם לדבר איתך כי אצלה זה לא מזיז כלום. אני אסביר לה הכל וכל מה שיש לי על הלב. אולי היא גם תרצה לשאול לשלומי, לא יודע. אני אתן לה להחליט מה שהיא רוצה אחרי זה".

"יהודה אני מצטער אם פגעתי".

"לא פגעת. אמרת את האמת. היא אשתי ואני צריך להיות מוכן להגיד לה הכל".

"רק תשמור על המילים יהודה. בבקשה". הוא מפחד על דבורי.

"ברור. אתה באמת חשבת שאני אשפוך לה את הכל? היא מספיק שבירה, במיוחד עכשיו. אני רק אגיד את מה שצריך ומה שיוכל לעזור לשנינו לעלות בחזרה". למרות שאני זה שצריך את זה.

"תודה יהודה. בקשר לדובי אז אני מאמין שישחררו אתכם כבר בקרוב, אני לא פרופסור או משהו, אבל לפי מה שדבורי אומרת זה נשמע קרוב ומבטיח. ואז תוכלו לחלק את הקושי בינכם".

"נכון". יהודה מסתכל אל האחות שמתקרבת, הוא מסמן לה עם היד שתחכה קצת, הוא יסיים את השיחה והוא זה שיעזור לדובי לאכול. היא מניחה את המגש על השידה בפינה ויוצאת.

"ובקשר לכסף, רציתי גם לדבר איתך. תראה הסכום באמת אגדי, ולא נראה לי שנצליח לאסוף אותו רק אני, אתה, ההורים שלי ואבא שלך. אני רוצה שתשתף עוד". למרות הקושי שבזה.

"אתה רוצה שני אתלה מודעות ברחבי ירושלים על המצב שלי ועל החוב?!" יהודה נדהם מנפתלי. מאיפה הגיע לו הרעיון הזה?

"לא. אבל כן לשתף את אמא שלך לדוגמא, או האחים שלך. אנשים שיכולים לעזור, חבר טוב מאוד. לא יודע, אנשים שישמחו לתרום". יש לו כבר כמה רעיונות, אבל הוא צריך אישור מיהודה.

יהודה נאנח, לא פשוט. אמא שלו תצטער לשמוע, ומה היא כבר יכולה לתרום? והאחים שלו, בכלל לא לעניין. אולי שלומי? הוא בכל מקרה הבחין בהתנהגות שלי, כן זה רעיון. הוא יודע שדבורי יודעת על הסכום, אבל הם עוד לא דברו על זה, הוא לא רוצה לשאול אותה לגבי זה, יש להם מספיק הוצאות על הראש בקשר לדובי.

"אתה שוב צודק. אני אדבר איתם. אני מפחד נורא מהתגובה שלהם, אבל אין ברירה, נכון?" אולי לנפתלי יש עוד רעיון.

"אין". נפתלי מסתכל על השעון שלו, הוא נשאר יותר מידי זמן עם יהודה הוא צריך לנתק. "יהודה אני צריך לנתק, אבל רגע לפני זה דברת כבר עם אלכסנדר הזה?"

יהודה ואלכסנדר שיחקו בינהם תופסת, כשהוא התקשר אלכסנדר לא ענה וכשאלכסנדר התקשר הוא לא יכל לענות, אבל בסוף כן יצא לו לדבר איתו. "כן דברתי. הוא נותן עוד שבועיים לכסף. זה נס גדול. אתה לא מכיר את אלכסנדר הוא בדרך כלל לא אוהב לדחות דברים".

ברוך השם שאני לא מכיר אותו. "טוב, אז הזמן רץ. לא נראה לי שהוא ידחה עוד. הנחה בקשת?" שאלה אחרונה.

"לא". יהודה לוחש. הוא נורא פחד ממנו.

"חבל, נדבר יותר מאוחר יהודה אני צריך לנתק".

"בסדר, סליחה נפתלי. להתראות". יהודה מנתק בלב כבד. אבל מה לעשות הוא ממש פחד מאלכסנדר, הוא כבר היה נורא עצבני עליו.

נפתלי חוזר אל הדירה של חמיו, דופק בדלת ואז פותח.

"אני מתנצל". הוא מתקרב אל מיכל וחמיו, הם שותים ואוכלים קצת עוגיות. הילדים משחקים מאושרים בפליימוביל על הרצפה.

"זה בסדר, שב תעשה ברכה". חמיו מצביע על הכיסא שלצד מיכל. הוא מתיישב לידה, לוקח עוגיה ומברך.

"עם מי דברת? אתה נראה לחוץ". זה לא מטבעו לשאול כאלה שאלות, אבל הרגליים של נפתלי לא מפסיקות לזוז.

מיכל מסתכלת על נפתלי, והוא עליה. נפתלי מהסס, כנראה שזה סימן משמיים שגם חמיו יעזור בעניין.

מיכל מבינה. "הוא דיבר עם גיסי, הבעל של דבורי, יהודה". היא עוצרת, ומספרת בשקט לאבא שלה על יהודה ומצבו, שהילדים שלה לא ישמעו.

"ואת אומרת שהוא מעוניין לחזור?" אריה מברר.

"רוצה, אבל קשה לו. הוא בכיוון". מיכל אומרת.

"אז מה מפריע לו?"

מיכל מסתכלת על נפתלי, נפתלי ממשיך אותה. "הוא חייב לכנופיה הזאת מיליון חמש מאות דולר, כדמי פרישה".

"אני מבין". אריה מכיר את המקרים האלו מקרוב, כבר כמה פעמים השמיעו באוזנו תלמידי הישיבה שלו שהם נתקלו לחובות, הוא תמיד עזר להם וכיוון אותם לדרך הטובה והישרה. אומנם ארוכה, אבל קצרה בסופו של דבר. "אני מעוניין לתרום".

"מה?!" נפתלי לא ציפה שחמיו יחליט מיד. השם עוזר.

"אבא, אל תהיה פזיז". למיכל לא נעים בכלל.

"מיכל, אל תפריעי לי במצוות הצדקה בבקשה״ הוא מחייך אליה, ״אני לא פזיז ואני חושב לפני שאני מחליט דבר מה. אני מעוניין לתרום בתנאי שהוא לוקח על עצמו החלטה טובה ברוחניות. אני אביא לך, נפתלי, שלושת אלפים יורו ועוד אלף לעילוי נשמת לאה בת שולם".

"וואו תודה רבה, שווער" נפתלי קם ומחבק אותו.

מיכל עדיין המומה. הנה העניינים מתחילים להגביר תאוצה.

© כל הזכויות שמורות