שלא לשמה /57

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
יהודה מנמנם ליד דובי. הוא נורא עייף. קולט מה שדבורי עברה כל הזמן הזה, ושוב מצטער עליה בפעם האלף ואחת.

"סליחה?" רופא אחד מניח עליו יד.

"מ… מה?" יהודה קופץ, עין אחת עדיין סגורה. הוא שומע את הצחוק המתגלגל של דובי, הוא כבר התעורר, יהודה מחייך ומסמיק. "סליחה". הוא מזדקף, מסדר את הזקן שלו.

"זה בסדר, יש עכשיו ביקור רופאים, עוד מעט הפרופסור יגיע". הוא מחייך אל יהודה ויוצא מהחדר.

"תודה", יהודה אומר לוילון שנסגר, מסתובב אל דובי "מה הצחיק אותך שובב קטן?" הוא צובט לדובי את האף.

דובי צוחק, משועשע "סתם, סליחה". הוא מחייך.

"שלום", פרופסור צ'בסקי נכנס "מה שלום הגיבור שלנו היום?" הוא מחייך אל דובי ואז פונה ליהודה "הוו שלום כבוד הרב, הרבה זמן לא ראינו אותך כאן".

יהודה קם, מושיט לפרופסור את היד הפנויה שלו ללחיצה "כן, אני גם הייתי מטופל". הוא מחייך.

"אני רואה", הפרופסור מסתכל על היד המגובסת "איפה?"

"איפה מה?" יהודה לא מבין.

"איפה היית מטופל" הוא צוחק.

"אהה בתל השומר". הוא מתבייש.

הפרופסור שולח לו מבט עמוק, יהודה מרגיש שהפרופסור מסוגל לראות את כל האמת שלו דרך העיניים, הוא משפיל אותם. להסתיר את האמת.

"טוב אז הגענו לכאן לראות את הילד הזה, לא את אביו". הוא קורץ לדובי, דובי מחייך אליו "בוא, תרים לי בבקשה את יד ימין".

דובי מרים לאט, מרים אותה, אבל לא חולפות כמה שניות והיא צונחת בחזרה על המיטה.

"כל הכבוד! עכשיו את היד השנייה". הפרופסור מרוצה. יש השתפרות.

דובי מתאמץ שוב, ביד שמאל עדיין קשה לו, הוא לא מבין למה. הוא מרים אותה וגם היא צונחת במהירות.

"מעולה!" הפרופסור מאושר. "אלוף העולם בלהפיל את היד", דובי צוחק "וגם בלהרים אותה בחזרה".

יהודה חושב על המילים של הפרופסור, דווקא יותר מתאים להגיד את זה עליו, הוא באמת אלוף העולם בליפול. אבל רק בליפול.

"אתה מצליח כבר להתיישב?" הפרופסור מסתכל על הרופא שלצדו, הוא רושם את הכל. לא מחסיר שום תגובה ופעולה.

"כן". דובי עונה.

"תראה לי".

דובי מרים את הראש, שוב סחרחורת, הוא מחכה כמה שניות ואז נשען על הידיים שלו ומתקדם לפנים, מתיישב, אבל אז מרגיש שהגוף שלו עומד ליפול. הוא לא מחזיק מעמד. יהודה מבחין ומתקרב באינסטינקט להחזיק את דובי שלא יפול. הפרופסור גם כן.

"הופה הופה. זהירות חמוד, אבא תמשיך להחזיק אותו בבקשה", הפרופסור מרים את המיטה לצורת ישיבה "הנה".

"תודה". דובי אומר בעייפות.

יהודה מרחם עליו, ממתי ילד מתעייף מלהתיישב?

"טוב, אז אני לוקח לך רגע את אבא שלך וכבר מחזיר לך אותו, לא לבכות". דובי צוחק שוב, יש משהו משעשע ברופא הזה.

יהודה מבין ויוצא יחד עם הפרופסור, אותו פרופסור שהודיע להם על הפגיעה.

"אז ככה", הוא לקח מהרופא את הדפים שהוא רשם עליו "איפה אשתך?"

"היא בבית, נחה". עדיין.

"אני מבין. היא באמת הייתה צריכה לנוח. לא קל להשאר צמוד לילד מורדם ומושם ואז גם מוגבל", הוא לא רוצה להגיד נכה "וגם לך, לא חסר כמה שעות שינה". הוא טופח לו על הגב של יהודה, כחבר.

"טוב אז תראה דיברתי גם עם מי שמטפל בדובי בפיזיותרפיה, הוא אומר שהוא לא מפסיק להדהים אותו. הילד שלכם הוא באמת פלא. אני מניח שאשתך כבר אמרה לך שברוך השם המגבלה שלו פחות חמורה ממה שחשבנו, היא כמעט שקופה כביכול. רק הרגליים משותקות". רק. "מהאגן ומעלה הכל פועל כרגיל, הוא יכול לנשום רגיל מהבטן ומהריאות, דבר שנכים מתחננים להצליח".

כן, יהודה שמע את זה מנפתלי ליתר דיוק "ברוך השם". הוא לוחש.

"אם דובי ימשיך ככה, אנחנו כבר יכולים לחשוב על שחרור". הוא זורח, מאושר כל כך.

"באמת?! להשתחרר לגמרי הביתה?!" יהודה מתרגש, אבל אז חושב על זה שהוא יישאר עם דבורי כל היום בבית, או שהוא ילך לכולל? אבל דבורי כבר יודעת שהוא לא עושה שם כלום. אין טעם להמשיך בהצגה.

"… זה נפלא נכון?" הפרופסור שואל בפעם שנייה את יהודה, הוא נראה מרחף.

"מ..מה? סליחה לא שמעתי".

"אמרתי שהילד שלכם כבר מצליח להחזיק דברים, לאכול לבד, אומנם אוכל מרוסק. אבל זה גם טוב. בקשר למעברים קצת קשה לו אבל אנחנו חושבים שהוא קטן ואתם תוכלו לסייע לו קצת, בבית הוא יוכל להתאמן עוד. זה נפלא לא?"

"כן מאוד. תודה לך פרופסור".

"בשמחה. אם אתה שואל אותי ההתקדמות שלו מהירה בגלל שהוא עוד קטן, הוא לא נכנס יותר מידי לדכאון כי הוא לא מבין את המצב. הוא מלא מרץ ותושייה כדי לעשות את הטופ שלו. ועם הורים כמוכם אין פלא".

"תודה". יהודה מסמיק.

"בבקשה". הפרופסור מתרחק.

יהודה רוצה לשתף את דבורי אבל מתאפק. דבורי לא מעוניינת לדבר איתו הוא לא רוצה ללחוץ עליה. אם היא תרצה לדבר איתו היא תתקשר  אליו ואז הוא יודיע לה. אולי הוא כן ישלח לה הודעה או משהו. הוא נכנס לחדר של דובי.

"אבא, מה הרופא אמר?" דובי עדיין יושב, ממשיך לבחון את המכונית שסבא שלו קנה לו.

"שאם תמשיך ככה אז תוכל כבר לחזור הביתה". יהודה יודע שזה ישמח כל כך את דובי.

"יש! סוף סוף! ואני אוכל לשחק עם בני במכונית בחצר, ומלכי תדחוף ותסיע אותי בכל הבית עם הכיסא גלגלים. איזה כיף", דובי צוהל "הם יודעים שהרגליים שלי יושנות?"

"כן. והם מאוד מחכים לך". גם את זה דבורי עשתה בלעדיו. הוא מסתכל על המכונית, הלוואי שגם לו היתה כזאת מכונית כשהוא היה קטן. "מה דעתך שנצא החוצה ונסיע את המכונית הזאת. יש כאן סוללות". יהודה מוציא את הסוללות מהעטיפה.

"כן!!" דובי מנסה לקפוץ, לא מצליח. הוא נזכר שהרגליים שלו ישנות.

"אני אקרא לאחות שתעזור לך לעבור לכיסא גלגלים". הוא עדיין לא מוכן לעזור לדובי לעבור, מפחד לפגוע במשהו.

הוא קורא לאחות אחת גבוהה, מתפלא לראות שיש לה פאה "סליחה, את יכולה בבקשה לעזור לבן שלי לעבור לכיסא גלגלים?"

"כן אני כבר באה", היא מצטרפת אליו, לא זוכרת שהיא ראתה עוד ילד חרדי בחדר חוץ מדובי. יהודה מוביל את האחות למיטה של דובי. גולדי לא מבינה מה הקשר של החרדי הזה לבין הבן של דבורי.

"דובי, מה שלומך?" היא שואלת בחיוך.

"בסדר". הוא עונה.

יהודה מתפלא, נראה שהם מכירים אחת את השני, כנראה שגם דבורי בקשה ממנה עזרה מידי פעם. "אני יוצא החוצה, אם את תוכלי בבקשה להביא אותו אליי, אנחנו רוצים לצאת לסיבוב".

"בטח, אין בעיה. אפשר לשאול מה הקשר שלך אל דובי?" היא נבוכה, אבל זה מסקרן אותה.

"זה הבן שלי". הוא עונה בפשטות.

"אתה אבא של דובי?!" גולדי נבוכה, היא ממש שקופה.

"כן…" יהודה אומר באיטיות. מה מוזר פה? "אני יוצא, תודה". הוא מחייך אל דובי ומסתכל שוב על האחות המוזרה. הוא יוצא.

גולדי המומה, כשהיא דברה עם דבורי היא הייתה בטוחה שיהודה נראה לגמרי חילוני, בלי כובע וזקן. כמו שנחום נראה עכשיו.

היא מנערת את המחשבות שלה דבורי הגזימה וגולדי חייבת לדבר איתה ולהגיד לה שיהודה לגמרי בסדר. היא מנמיכה את המיטה, לוקחת מהפינה את הכסא גלגלים של דובי ומצמידה אותו למיטה, תוקעת את הגלגלים שלא יזוזו "הנה הכל מוכן, בוא". היא מתקדמת אליו.

"אני רוצה לבד". דובי אומר לה.

"באמת? קדימה תראה לי גיבור". היא מסתכלת על דובי, הוא מרים עם הידיים שלו רגל אחת ואז גם את השנייה, מסתובב לאט ונשען על המעקה של המיטה ועובר לכיסא גלגלים, מתנשף. הרצון שלו לחזור כבר הבייתה מעבירה לו כוחות חדשים.

"כל הכבוד!!" גולדי מוחאת כפיים. חוגרת לדובי את החגורה של הכיסא, היא מוציאה מהכיס הגדול שלה צ'יפס קידס "קח זה נמס בפה". היא מחייכת

דובי לוקח ממנה את החטיף.

"תודה, אני יודע. אחותי רחלי מאוד אוהבת את זה", הוא מנסה לפתוח את העטיפה, לא מצליח "אני לא מצליח". הוא מחזיר לה את החטיף.

"הנה", היא פותחת לו "מגיע לך". היא נותנת לדובי ומגלגלת אותו לכיוון היציאה, מחפשת את הבעל של דבורי.

יהודה מתקרב לעברם, שוב נצבט לו משהו כשהוא רואה את דובי בכיסא "קדימה חמוד".

"עברתי לבד מהמיטה לכיסא". דובי גאה בעצמו.

"באמת?!", הוא מסתכל אל האחות, גולדי מהנהנת "כל הכבוד!" הוא נושק לו על המצח. "קדימה, הנה המכונית, תניח את זה עליך עד שנצא החוצה". הוא מניח את המכונית על הרגליים הדוממות של דובי הוא מגלגל את הכיסא ומסתובב אל האחות "תודה".

גולדי מסמיקה. מסתכלת על יהודה ודובי שמתרחקים. לא מאמינה שנחום היה יכול לסחוף איתו כזה בחור תמים ונעים הליכות, הכעס עולה לה בחזרה.

נחום הזה. יהודה נראה מיוחד, רואים שהראש שלו לא ממש בעניינים, אבל המראה החיצוני מבלבל. היא תצטרך לדבר שוב עם דבורי.

© כל הזכויות שמורות