שלא לשמה /56

לוס אנג׳לס

לפרק הקודם
לוס אנג׳לס
שולמית מוציאה את ג'ני מהחדר שלה "אמרתי לך לא מתוקה". היא מתכופפת אליה. היא אמרה לג'ני שהיא צריכה לצאת לפגישה, וזאת לא מוכנה לעזוב אותה. היא צורחת לה בין הרגליים.

"אבל זה לא הוגן את כל פעם יוצאת לפגישות חשובות, ומשאירה אותי לבד עם גרדמה אנד גרדפה! משעמם כאן בלעדייך. אני גם רוצה לבוא!"

שולמית אובדת עצות, איך אפשר לשכנע אותה להשאר? היא מבחינה באמא שלה שעולה במדרגות ומתקרבת אליהם.

"מה קורה?" היא שואלת את שולמית.

"ג'ני לא מוכנה לעזוב אותי, ואני כבר חייבת לזוז. מה אני אעשה?", היא מסתכלת על ג'ני "אני בשום אופן לא יכולה לקחת אותה איתי".

שולמית קבלה כבר לפני יומיים את הטופס שמאשר ששולמית וסטיבן נחשבים גרושים. והיום היא הולכת לפגוש את טימי, לשאול איפה הוא מעוניין להשאר. ואסור לשולמית להביא איתה את ג'ני. הפגישה תהיה רק איתה ועם טימי.

"יש לי רעיון", אודת מתקרבת לאוזן של שולמית ולוחשת לה "יש היום פעילות לילדים בבית חב"ד כאן בשכונה. אני יכולה לקחת איתי את ג'ני וככה היא גם תפגוש ילדות בגילה". היא מעזה להציע. לא נראה שיש ברירה אחרת.

שולמית מסתכלת על אמא שלה ואז על ג'ני "אני מסכימה רק בגלל שאני ממהרת, אבל אמא שלא יהיה שם שטיפות מוח בבקשה". היא לא יודעת איך ג'ני תגיב, היא מתכופפת אליה, "ג'ניפר את תלכי עם סבתא למסיבה. ויהיה שם המון ילדות בגיל שלך, אני אלביש אותך בשמלה היפה שאת אוהבת". היא מנסה לשכנע את ג'ני, היא לא תוכל ללכת לשם עם מכנסיים וחולצת בטן, למרות שהיא קטנה.

ג'ני מסתכלת על אמא שלה בעיניים גדולות, "בסדר" רק בשביל השמלה.

"יופי תודה רבה מתוקה",  היא מחבקת אותה "אני חייבת לזוז". היא מתרוממת מהרצפה.

"תודה אמא" היא מחבקת את אמא שלה גם כן.

"בהצלחה, שולמית. תבשרי טוב".

"אמן" שולמית מחייכת חיוך חיוור. היא בלחץ נוראי. היא יוצאת מהוילה ונכנסת למכונית של אבא שלה. הוא יסיע אותה עד הבית שלה ושל סטיבן ויתרחק מהמקום. היא ספרה לו שסטיבן צחק עליה פעם שעברה. היא העדיפה שהוא יהיה רחוק יותר.

"שלום אבא".

"שלום", דיוויד מסתכל על המכנסיים של שולמית, לא יכול להגיד כלום.

שתיהם שותקים, כעבור נסיעה של שעתיים, דיוויד מחנה מול הבית של הבת שלו.

שולמית רועדת, היא מבחינה מבעד לגדר את חמותה שנמצאת בחצר. היא מפחדת נורא, מרגישה את כל השרירים שלה מתכווצים "אני לא יכולה". היא מחזיקה חזק את היד של אבא שלה, "תחזור הביתה בבקשה". היא מבקשת בבהלה, לפני שחמותה תבחין בה גם.

דיוויד מנסה להרגיע את שולמית "את תהיי שם רק את וטימי, תנשמי עמוק".

"לא. לא. בבקשה אבא, סע. אני לא מוכנה". היא בוכה לו, מתחננת.

"שולמית! ככה את מוותרת על טימי?!"

היא ממשיכה לרעוד, משקשקת. "לא, ממש לא. אבל אני לא מסוגלת, סטיבן שם וגם אמא שלו. בבקשה אבא". היא נשנקת.

"שולמית תנשמי עמוק מתוקה. זה לא הזמן להתחרט. אין לך קשר כבר למשפחה הזאת, את סך הכל באת לפגוש את הילד שלך שנשאר כאן"

"שנטשתי אותו". היא מתקנת אותו בבכי.

דיוויד עושה פרסה אחורה ונוסע רחוק מהוילה מחנה בחנייה נשוטה.

"שולמית! די עכשיו. זה הילד שלך, ואנחנו נחזור לשם ותדברי איתו. את תהיה חזקה אני סומך עלייך", אם טימי הזה לא היה יהודי הוא בכלל לא היה מתאמץ בשבילו, אבל זה הנכד שלו, יהודי. חלק מבריתו של אברהם "או שאני נכנס יחד איתך". הוא לא מתכוון לזה באמת.

"לא!" היא מספיק התפדחה כשסטיבן גילה את אבא שלה בפגישה שלהם. חוץ מזה שטימי בכלל לא מכיר את אבא שלה.

"אז קדימה, תנגבי את הדמעות שלך תשימי עלייך מייקפ שמייקפ ותסדרי את עצמך".

שולמית צוחקת. הנשימה שלה מתחילה להסתדר, היא מסדרת את השיער שלה, ומנגבת את העיניים. רואים שהיא בכתה, אבל אין לה זמן "יש לך תהילים?" היא שואלת.

דיוויד מופתע "כן". הוא מושיט לה ספר תהילים קטן שקיבל מהרב.

"שולמית פותחת אותה קוראת פרק אחד, פרק קכ"א "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי" היא מרגישה צמרמורת, זה הפרק תהילים הראשון שהיא קראה יחד עם מיכל אחרי השריפה, מיכל הסבירה לה את חשיבות אמירת התהילים.

שולמית סוגרת את הספר "אני מוכנה". היא נחושה פתאום, מחייכת חיוך "קדימה".

דיוויד המום, מאיפה שולמית יודעת מה זה תהילים? ומאיפה הרוגע הזה שנחת עליה? הוא מתניע את הרכב וחוזר למול הבית של שולמית.

שולמית יוצאת "תודה אבא". היא מחייכת אליו.

"בהצלחה שולמיתי, כשגמרת תתקשרי אליי ואני אחזור. בשורות טובות". הוא נושק לה באוויר.

שולמית סוגרת את הדלת של המכונית, מתקרבת אל השער, אבא שלה עוזב.

אותו השער שממנו ברחה בדמעות של פרידה ופחד. אותו השער שחצץ בינה לבין טימי, שהפריד ממנה לבין סטיבן. היא פותחת את השער, מסתכלת על הבית שפעם היה שלה, לא מתגעגעת אליו בכלל.

סוני מסתובבת אל שולמית, מסתכלת עליה בבוז לא מוסתר. "הנה השפן שברח", היא אומרת בלגלוג. "יהודיה מסריחה" היא יורקת לעברה.

שולמית מתרחקת "שלום גם לך". היא אומרת, לא מבינה מי זה מדבר במקומה, היא בחיים לא דברה ככה לחמותה.

סטיבן יוצא מהוילה מתקרב לאמא שלה "עזבי אמא, היא לא שווה את זה". הוא מסתכל על שולמית, "שלום". הוא מחייך אליה ונכנס לבית.

"שלום". היא נבוכה, רוצה שהאדמה תבלע אותה. היא מרגישה שוב לא שייכת. היא רוצה לברוח מכאן, בשנית. אבל הרגליים שלה תקועות באדמה לא מוכנות לציית לה.

"טימי מחכה לך בפנים" סטיבן אומר לה.

"א.. אני… אני מעדיפה להפגש איתו כאן". היא אומרת, מפחדת להכנס פנימה, אל אותו בית שהיה לה לכלא, לכלוב של זהב. לא רוצה להזכר בשום פרט שנמצא בפנים, מעדיפה לשכוח הכל. היא גם תרגיש חנוק בפנים. לא, היא לא יכולה להכנס.

"בסדר", סטיבן מחייך בלגלוג "בואי אמא". הוא קורא לה. היא מצטרפת אליו, שולחת מבט אחרון לשולמית, מבט כועס ומזלזל. סטיבן נכנס וסוגר אחריו את הדלת.

שולמית חוששת שאולי היא לא הסבירה את עצמה נכון, היא רוצה להפגש בחוץ. אבל אז הדלת נפתחת, טימי יוצא משם מחובק בזרועות של אביו, של סטיבן.

שולמית מתאפקת לא לבכות, נושכת את השפתיים שלה חזק. הוא מתעלל בה סטיבן הזה. סטיבן מניח את טימי על הרצפה, נושק לו וחוזר הביתה, שולח חיוך ניצחון לשולמית.

שולמית מסתכל על טימי, עין אחת נפוחה ואדומה. הוא רזה ממש. אבל גם גדל. שולמית בוכה, מתקרבת לטימי.

"אמא?", טימי שואל בהלם "אמא?". הוא חוזר שוב על השאלה.

דיוויד מתקשר לרב "הלו? כבוד הרב?"

"כן דיוויד, מה שלומך מאי דיר". שניאור מתרחק מההמולה של הבית חב"ד.

"הרב, אני ממש דואג. הבת שלי עכשיו נפגשת עם הבן שלה שנשאר עם אביו. אני לא יודע מה יהיה שם…" הוא בוכה, לא בפעם הראשונה שלו מול הרב.

"אוי, זה עוד שלב. איך היא הרגישה לך?"

"היא נורא פחדה… היא ממש רעדה, אני מרחם עליה. כמה צרות מטעות כזאת קטנה".

"היא לא כזאת קטנה, הטעות, דיוויד". לצערו זה טעות גדולה שטועים רוב הנוער היהודי כאן באמריקה.

"כן. כן. לא לזה התכוונתי. אבל זה קשה לי, אני מפחד מהתגובה של טימי, הבן שלה. הוא סך הכל ילד. ושולמית תשבר אם הוא לא ירצה לשוב אליה". אלינו, אל היהודים "הוא יהודי הרב". הוא בוכה.

"ולכן זה נורא כואב", הרב משתתף בצער "תראה ידידי, אתה מאמין שיש בעל הבית על העולם?"

"ברור". לא היה לו מעולם ספק בכך.

"יופי, אז הוא ישמור על שולמית שלנו״. הוא מחייך, מעביר חום אל דיוויד. "תתפלל עבורה. אני גם אכנס לומר כמה פרקי תהילים להצלחתה. היא זקוקה לתפילות שלנו".

"תודה רבה". דיוויד מנתק. פותח את התהילים, נופל משם דף. הוא מרים אותו, מתרגש לראות מולו תמונה של הרבי! הוא מסובב את הכרטיס.

"לשולמית, הרבי ילווה אותך בהמשך דרכך. תשימי עליו את האחריות של הילדים שלך. הוא יעזור לך תמיד. שלך מיכל" הוא מקריא.

הדמעות שלו זולגות. איזה עולם קטן. הרבי שלח עדוד לשולמית. עכשיו הוא מבין איך שולמית נרגעה פתאום, היא כנראה שכחה להוריד את התמונה מהתהילים.

דיוויד מתחיל לקרוא תהילים. לזכות שולמית בת אודת רייצל. ולזכות השבת הילד טימי בן שולמית שישוב אל אחיו היהודים ואל אימו.

אמן.

© כל הזכויות שמורות