שלא לשמה /55

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
דבורי מסדרת את השולחן ומפזרת צבעי פנדה. שייני שיתפה אותה בפעילות שהיא עשתה לילדים, שכל אחד היה צריך לצייר את מה שהוא הכי רוצה. שייני גם הראתה לה את הציורים של כולם, חוץ משל מלכי, היא אמרה לה שמלכי נסתה להסתיר ממנה את הציור אז היא עזבה אותה.

דבורי מניחה דף ליד כל כיסא, היא תבקש מהילדים לצייר מה שהם הכי רוצים עכשיו, אחרי שהיא כבר כאן.

"אמא, את צריכה עזרה?" מלכי מתקרבת אליה, מהססת.

"כן, תודה שבאת. בואי תמשיכי לשים את הדפים, ותביאי מהחדר משחקים כמה צבעים בבקשה". דבורי מסדרת את השיער של מלכי. מלכי נראית יותר רגועה מאז שהיא הגיעה הביתה, אבל חושבת פעמיים לפני שהיא מוציאה משהו מהפה, ללא ספק זאת לא אותה מלכי משלפני התאונה.

מלכי חוזרת עם טושים "הנה".

"תודה. תקראי בבקשה לכל הילדים". שייני משחקת איתם בפנטומימה, דבורי שומעת מהסלון את הקריאות של הילדים שלה.

מלכי רצה לחדר הבנים, ואחרי דקה הילדים מגיעים לסלון, יעקב על הידיים של שייני. הילדים מסתכלים מהופנטים על השולחן הצבעוני.

"מה עושים?" חני קופצת מהתלהבות.

"ממשיכים את ההפעלה שעשינו פעם שעברה" שייני מסבירה להם.

"יש!" חני מתיישבת ראשונה, מלכי מתיישבת לצידה. בני עושה פרצוף לא מרוצה ומתיישב בצד השני, ליד יעקב. מתגעגע כבר לדובי. הוא הבטיח לעצמו שהוא כבר לא ירביץ לו, ולא יצעק עליו בלילות כשהוא בוכה.

שייני עוברת בין הכסאות, מסתכלת מרוצה על האחיינים שלה.

"שייני" דבורי קוראת לה מהמטבח, היא צועדת לעברה.

"כן דבורי?"

"בואי, קחי את הנס ונשב על הספה, הרבה זמן לא דברנו ביחד". דבורי קורצת לה, כמה ששייני דומה ליהודה, שזה צובט אותה. היא ראתה שיש לה הודעה קולית ממנו, היא תפתח אותו יותר מאוחר.

הן מתיישבות על הספה.

"איך דובי?" שייני שואלת.

דבורי מחזיקה את הכוס חזק "לא יודעת, חושבת שבסדר". היא לא רוצה להגיד לשייני שהיא לא דברה עם יהודה מאז יום שישי. זה יהיה חשוד, והיא לא מוכנה לשתף את שייני ללא הרשות של יהודה.

אחרי השיחה של נפתלי היא עוד יותר התבלבלה, לא הבינה למה יהודה כזה טוב ונחמד ובאותו זמן מצליח לעצבן אותה. אם הוא היה לגמרי בעל רע אז מעולה הם היו סוגרים את הבעיה ונקודה. ואם הוא כולו טוב, אז למה הוא נכנס לצרה הזאת? למה הוא חייב להיות באמצע?

הכי הכאיב לדבורי שיהודה שיתף את נפתלי לפניה, וגם שהוא אמר לנפתלי שאין לו כבר טעם לחיות. איך היא יכלה לטעות ככה? לגרום ליהודה למות חס ושלום?

"אה", שייני מבינה שדבורי מסתירה אבל היא לא מתעקשת "את יודעת לפני שבת, אבא שלי התקשר. וזה היה נורא מוזר כי… לא יודעת… זה לא היה נשמע הוא" היא מסתבכת

"מה זאת אומרת?"

"זה כן היה הוא אבל… אבל הוא דיבר בעדינות חשודה כזאת. לא יודעת", שייני מסמיקה, ומחייכת במבוכה "הוא התעניין בשלומי, ואיך הולך בפגישות. אמרתי לו שאני עדיין רווקה כי אף אחד לא מספיק מושלם".

"זה מה שאמרת לו?!" דבורי מתאפקת לו לצחוק, סוגרת את הפה שלה חזק.

"כן", שייני מגחכת "לא באמת התכוונתי להגיד את זה ככה, פשוט היה לי נורא קשה, והכל בגללו כביכול. ואת יודעת מה הוא ענה לי? הוא אמר שהוא מתפלל עלי שאני אמצא בעל לטובתי. הוא הבין שמושלם זה לא הכל". היא מסתכלת על דבורי, היא מופתעת.

"זה מה שהוא אמר?" איזו הפתעה. הגיע הזמן. היא הבינה כבר שהשווער שלה רוצה רק שלימות. והיא לא מושלמת, לפי דעתו. היא נאנחת.

"כן".

"וואו".

"אני חושבת שהוא רוצה להשתנות וגם האחים שלי. אמא שלי חושבת ככה". היא לא תספר לדבורי על הפגישה של ההורים שלה, זה לא קשור אליה.

דבורי מהנהנת, הגיוני. חבל שיהודה לא יודע על הרצון של אביו, יהודה הכי סובל מאבא שלו ומהאחים שלו. היא מתמלא ברחמים על יהודה, מבינה קצת על מה שיהודה אמר לה עם המשבר הזה שהוא לא היה רצוי אצל אף אחד. הוא צודק.

מלכי שומעת דפיקות על הדלת, היא נגשת לפתוח, אמא שלה מדברת עם שייני וזה לא מנומס להפריע להם באמצע. היא פותחת את הדלת.

"שלום". היא בוחנת את האישה הגבוהה עם הפאה הקצרה שעומדת למולה.

"שלום, כאן זה משפחת רפורשטיין?"

"כן". מלכי מחייכת, סוף סוף מישהו שהוגה את שם המשפחה שלהם ללא גמגומים באמצע.

"אמא בבית?" גולדי מבררת, לא מבינה למה היא באמת הגיעה לדבורי.

"כן, רגע". מלכי סוגרת מעט את הדלת וניגשת לסלון, עכשיו אפשר לדבר עם אמא שלה "אמא, מישהי מחכה לך בדלת".

"מי זאת?" היא שואלת, מניחה את כוס התה על השולחן.

"לא יודעת". מלכי מבינה שהיא לא נהגה נכון.

"בסדר, תודה מלכי" היא לוקחת את היד של מלכי והם ניגשות שתיהם לכניסה, דבורי מסתכלת בהלם על האישה "גולדי?! איך הגעת לכאן?" היא שואלת ומיד מחייכת.

"אני מצטערת, פשוט לא ראיתי אותך יותר בשניידר, ודובי כן נשאר שם. אז רציתי לבדוק אם את מרגישה טוב". היא רומזת.

דבורי צוחקת "אני מרגישה מעולה, את רואה. בואי תכנסי" היא פותחת לה את הדלת, גולדי נכנסת "זאת מלכי שלי, הילדה הבכורה והכי אחראית". דבורי צובטת למלכי את הלחיים.

"באמת אחראית, חמודה" גולדי מחייכת, דבורי ספרה לה שהילדה שלה נכנסה בבועה שחורה בגלל התאונה, שהיא הייתה אחראית על דובי. מסכנה.

מלכי מחייכת ומתיישבת בחזרה על השולחן.

"בואי גולדי". דבורי מתקרבת לסלון.

גולדי מסתכלת על הבית הגדול של דבורי, רואים ששפצו כאן ולא חסכו בכלום. הכל נראה חדיש ויקר אבל עם זאת עדין ושקט, לא צועק מידי. רואים שאין להם בעיה של כסף. היא מתקדמת אחרי דבורי.

דבורי עוצרת ליד הספה האפורה "זאת שייני, גיסתי". דבורי מקווה שהיא לא תשאל את גולדי איך היא הכירה את דבורי, זה מה שחסר לה.

נשים של פושעים. היא גוערת על עצמה, יהודה לא פושע.

"שלום". הם מחייכות בנימוס. שייני קמה מהספא, לוקחת את הכוס שלה ומניחה בכיור שבמטבח, נגשת לצייר יחד עם הילדים.

דבורי מכניסה את האורחת למטבח "חם או קר?"

"מים אם אפשר" גולדי מודה לה, ומתיישבת בכיסא שבמזנון.

"בטח". היא מוזגת לה ומתיישבת מול גולדי "נחמד מצידך לבוא לבקר. אבל מאיפה ידעת שאני גרה כאן?" זה קצת מוגזם בעיניה.

"אה, אני בררתי על דובי. ואמרו לי איפה את גרה". גולדי נבוכה עד עמקי נשמתה.

"הבנתי". היא לא אוהבת את זה

"מה שלומך?" גולדי מחלצת חיוך.

"בסדר". היא נושמת עמוק, גולדי שתפה אותה על בעלה, הם נקראות חברות לצרה. היא מבקשת בליבה סליחה ליהודה ומשתפת את גולדי "יהודה סיפר לי הכל, הוא זה שנגרר אחרי בעלך. הוא ירד מהדרך לגמרי, לא ממש שומר הכל, ולכן הוא גם עם גבס כי הוא הסתבך עם החבורה זאת שדברת עליה". דבורי לא מוסיפה לגולדי שבעלה הוא היה אותו נהג שדרס את דובי. גולדי מספיק סובלת. אין טעם.

"אני כל כך מצטערת דבורי". גולדי מסתכלת על הכוס, ואז מסתובבת לדבורי "לא רציתי להגיד לך את זה ככה".

"את ידעת שזה בעלי?" דבורי המומה. למה כל האנשים מסתירים ממני דברים. חושבים שזה לטובתה, אבל ממש לא. זה עוד יותר מרגיז.

"כן, וניסית לרמוז לך. אחרי זה הבנתי שאת לא יודעת כלום. את היית נראית לי כזאת שבורה״.

"באמת הייתי שבורה, דובי היה עדיין עם הנשמה ומורדם, אבל עכשיו אני עוד יותר שבורה. קשה לי לדעת שבעלי סבל כל כך הרבה זמן מבלי לשתף אותי במה שהוא עובר ועל הרגשות שלו כלפי השם וגם כלפי המשך החיים שלנו. הוא עשה הכל מתחת לאף שלי. והאף שלי לא גדול"

גולדי צוחקת, גם דבורי.

"עכשיו ברצינות, זה לא פגע בך שבעלך הסתיר ממך עולם ומלואו?"

גולדי מסובבת את העיניים שלה "דבורי. זה לא פגע בי כי הוא לא הסתיר ממני כלום. הוא דיבר איתי בלילה ואמר לי את הכל בפנים. ככה עובדות יבשות. הוא אמר לי את מה שהוא בחר".

"ככה?" דבורי כבר לא יודעת מה עדיף.

"ככה חד וחלק. דבורי הוא ניסה לשכנע אותי כל הלילה על העולם שמחכה לנו בחוץ, אמר לי שאם נעזוב יחד איתו נוכל לקנות לנו בית פרטי משלנו, לא עוד לחיות בדירה פצפונת בלי אוויר לנשימה. בכיתי כל הלילה, זה הכאיב לי שבעלי בכלל חושב ששם זה העולם האמיתי, הוא בטוח בעצמו ולא היה מוכן להקשיב לבקשות ולתחנונים שלי שיחזור לדרך הישרה. לתורה ולמצוות. כלום". גולדי בוכה.

דבורי יחד איתה, המומה "ומה?"

"נראה לך שהקשבתי לו?! אמרתי לך כבר המשכנו, לחיות ככה עוד כמה זמן ואז התגרשנו" גולדי מחפשת בעיניה טישו קרוב "יש לך טישו?"

"כן בטח". דבורי קמה מהכיסא פותחת את המגירה ומוציאה חבילת טישו, נותנת לגולדי.

"תודה", היא מנגבת את הדמעות שלה "דבורי בעלך עשה בחכמה, הוא לא ידע איך להגיד לך את זה, הוא לא רצה להכאיב לך לא כמו בעלי. זה מראה שבעלך לא היה משוכנע באמיתות ההתנהגות שלו, לא היה לו נעים איפה שהוא היה" היא מחזיקה את היד של דבורי.

דבורי בוכה, יהודה באמת היה נראה מתחרט, הוא גם אמר לה שהוא רצה לעזוב ולכן קרתה התאונה.

"החיים שלי עכשיו השתנו, הם לגמרי עצובים. אני רואה הכל שחור לבן. את יודעת שחזרתי בתשובה בתיכון. זה כואב לי לדעת שבעלי עושה ההפך ממני".

"באמת? לא ידעתי. תראי דבורי שמעתי פעם סיפור שממש עודד אותי. פעם משהו כתב לרבי אחד מכתב ואמר לו: רבי, החיים שלי עצובים. הרבי כתב לו בחזרה: אין צירוף כזה חיים עצובים. חיים זה מתנה, חיים זה אלוקות. וחיים אינם יכולים להיות עצובים. אולי יש לך רגע עצוב אבל באותו רגע אתה לא חי. זה כזה אמיתי דבורי. וזה מה שחיזק אותי בכל התקופה".

דבורי מחייכת "זה בכלל קרה עם הרבי מילובביץ. אני תמיד מוצאת בו נחמה והכלה. רק מלהסתכל על החיוך המאיר שלו מרים לי את המצב רוח. בזכות השלוחים שלו חזרנו בתשובה ונהיינו חב"דניקים. הנה תראי את התמונה שלו בסלון" דבורי מצביעה לכיוון שמאחורי גולדי.

גולדי מסתובבת, מסתכלת על החיוך שלו "הוא מסתכל עלי ממש!". היא נבהלת, מסיטה את העיניים.

דבורי צוחקת "אני ואח שלי תמיד הסתכלנו עליו וזזנו, הרגיש לנו כאילו גם המבט שלו זז אחרינו. זה מרגש". דבורי מחייכת חיוך גדול, זכינו.

גולדי מסתכלת על השעון שלה ביד "טוב מאוחר, כבר אני צריכה לחזור לילדים שלי. גמרתי מוקדם היום את המשמרת, ברוך השם". היא קמה מהכיסא. "תודה דבורי, את יותר מחזקת אותי ממה שאני אותך". היא מחבקת את דבורי.

"ואת הצלחת להרגיע אותי על דבר אחד שהפריע לי מאוד", חוסר המודעות "תודה גולדי". היא מובילה אותה לדלת פותחת לה אותו.

"גולדי, אם תרצי תביאי לפעמים את הילדים שלך אלינו, אני אשמח להכיר אותם ואני בטוחה שגם לילדים שלי יהיה כיף"

"אני אשמח גם, תודה דבורי". היא מסתובבת ואז חוזרת אל דבורי "דובי לא אשם על מה שקרה בבית, הוא צריך אותך עכשיו, זה תקופה לא קלה עבורו, הוא חייב אמא חזקה שתשאר לצידו".

"אני מסכימה איתך". הם נפרדות.

דבורי מתיישבת על הספה, מחליטה לפתוח את התא הקולי, הודעה מיהודה. היא פותחת בלב כבד. ומצמידה את הטלפון שלה לאוזן

"יהודה, אני… אני באתי לבקש ממך סליחה על ההתנהגות שלי כלפייך, וגם כלפי דבורה" דבורי המומה לשמוע את הקול של השווער שלה. "אני באמת התנהגתי בצורה בוטה וחמורה. ועל לא אבל בכפיכם. אני נורא מצטער, אני רציתי בשבילכם את ההכי טוב" דבורי מרגישה את הלשון שלה משתתקת, "אבל לא הצלחת". היא שומעת את יהודה, כנראה שיהודה לא מודע על ההקלטה "נכון, לא הצלחתי… אתה יודע שהתקשרתי לשייני, והיא נורא שבורה. אני הרסתי לה הרבה הצעות. אבל רציתי את טובתה, את הטוב ביותר עבורכם". לדבורי לא נעים אבל היא לא יכולה לנתק, היא סקרנית לשמוע עוד

"ואתה ראית בדבורי מום?" יהודה נשמע ממש כועס, "דבורי יותר נעלית מכולכם. יש בה כזאת עדינות ויראת שמיים שאין לאף אחד! היא עובדת את השם בפשטות ובשמחה. רק בזכותה המשכתי לחיות. היא נתנה לי את טעם החיים ואת האינסטינקט השרדות! רק בזכותה אני נראה ככה, ואתה עוד מעז להודות שראית בה מום?!" "אני טעיתי יהודה" דבורי מנתקת.

זה יותר מידי בשבילה.

יהודה הזה שיהיה בריא. למרות ההתנהגות שלה כלפיו הוא ממשיך להגן עליה.

© כל הזכויות שמורות