שלא לשמה /54

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
אהרון יוצא מהמונית יחד עם מרים, הוא החליט לבקר את דובי. מרים קפצה על ההצעה ומיד הזמינה מונית, הוא מסתכל עליה היא נראית רגועה.

"מרים, אני חושש מהפגישה הזאת. לא ראיתי את יהודה ולא דברתי איתו מאז אותה שבת. מי אמר שהוא שם בכלל?" הוא עדיין לא מוכן לפגוש את דבורי.

"אהרון, תרגע". מרים שמחה מהשינוי של בעלה, הוא יותר נוח בבית וככה גם האווירה. חבל שזה הגיע רק אחרי התאונה.

"יהודה הוא הבן שלך, וכל בן אוהב את אביו" תלוי גם איזה אב.

"הבעיה שאני לא נתתי לו אהבה, אז איך הוא יחזיר לי אהבה?" הוא מסתכל על בית הרפואה שניידר. חושב על דובי שנמצא שם.

מרים לא יודעת מה לענות. היא לא רוצה לשקר, "אז תעניק לו עכשיו אהבה" היא מרוצה מההתחמקות שהיא מצאה.

אהרון שותק. מקווה שזה לא מאוחר מידי. הם נכנסים לבית הרפואה. מרשים מאוד המקום הזה. הם ניגשים לדלפק האחיות, מבררים איפה דובי נמצא ועולים במעלית. הם צועדים בתוך המסדרון.

אחות ניגשת אליהם.

"סליחה לאן זה?" היא פותחת את הידיים שלה.

מרים עונה "אנחנו באנו לבקר את הנכד שלנו" הנכד. שלנו. הם בכלל לא הרגישו שיש להם נכדים. ועוד מהצד של יהודה? פחח…

"מצטערת, שעת הביקור הסתיימה".

"אבל נסענו לכאן במיוחד. בבקשה" מרים מתחננת. אהרון מאוכזב.

יהודה יוצא מהחדר של דובי, דובי ביקש ממנו עוד שמיכה ואין כרגע אחיות בחדר שלהם. הוא ניגש לאחות.

"סליחה הילד שלי—" הוא נדהם. מה אבא שלו עושה כאן? עם מרים? מה זה הסרט הזה? אולי יש כאן גם מחלקה למבוגרים ולכן הם הגיעו לכן?

"אבא?!"

"יהודה?!" איזו השגחה פרטית.

"מה… מה אתם עושים פה?" יהודה מתעלם מהאחות, מתקרב אליהם.

"באנו לראות את דובי", הוא עונה ואז מסתכל על מרים, היא פותחת לו עיניים "וגם אותך". הוא מוסיף.

יהודה מרגיש סחרחורת. לא ייתכן שזה אבא שלו. ההתנהגות של יעקב והקול של עשיו.

"אה… אז…" הוא בולע את רוקו "תכנסו". הוא מראה בידו על החדר.

"אי אפשר זה לא זמן הביקור" האחות בשלה. לא מרפה.

"זה בסדר. הם לא היו כאן בכלל, בבקשה תרשי להם". אני מעדיף שתסרבי והם יחזרו לבית שלהם. הוא לא יודע איך הפגישה תתנהל. ועדיף למעט בנזקים ושלום על ישראל.

"הם לא היו כאן מהתאונה?" היא שואלת בחוסר טקט.

"כן.." יהודה עונה מסתכל ישירות בעיניים של אביו, אביו משפיל את עיניו. יהודה כועס עליו.

"בסדר, אבל בלי רעש". היא אומרת בקול, מניחה את אצבעה על הפה, מדגימה לאהרון ומרים.

"בסדר, בסדר" מרים מסתכלת על האחות "אין לך מה לדאוג".

האחות נפרדת מהם וממשיכה בדרכה.

"יהודה מה קרה לך ליד?" מרים מצביעה על הגבס של יהודה.

"אהה הממ… נפלתי" יהודה מגרד סביב הכיפה שלו.

"באמת מתי?" אהרון מתפלא. אהרון נזכר שדבורי אמרה לו שיהודה מאושפז.

"לא משנה". הוא לא רוצה שאביו יהיה חלק מהחיים שלו. הוא נזכר שהוא בכלל בא לבקש משהו מהאחות.

"סליחה!" הוא קורא לה בחזרה מתרחק מאבא שלו וממרים "הבן שלי מתלונן שקר לו, אם אפשר להביא לו בבקשה שמיכה נוספת?" האחות הזאת נראית כאילו שהיא חושבת שכל העולם מונח על כתפייה.

היא נאנחת "בסדר, איזה חדר אתם?"

"החדר הכי פינתי, תודה" הוא חוזר לאביו. "סליחה" הוא ממשיך איתם לחדר, מרים אומרת להם שהיא מעדיפה להשאר בחוץ. מבינה שהפגישה מיועדת לבן ולאביו. אהרון ירגיש לא בנוח להודות על הטעויות שלו מולה. אם הוא יודה.

אהרון מחייך אליה והוא נכנס אחרי יהודה לחדר, יהודה שותק. פותח את הוילון האחרון לרווחה.

דובי מחייך אל אביו ואז מבחין בסבא שלו "זיידי?!" הוא מתפלא.

אהרון נצבט, אפילו הנכד שלו בהלם לפגוש אותו "שלום דובי, באתי לבקר אותך"

"באמת?!" דובי מרים את ראשו, מחכה שהסחרחורת תעבור "תודה!"

"למה אתה מתפלא?" הוא מנסה לחייך לדובי. להרגיש קצת סבא.

"כי רק זיידע יצחק היה איתי. אבל אתה לא" הוא אומר בפשטות. ליהודה לא אכפת. זו האמת.

"אז הנה אני כאן", הוא מוציא לדובי קופסא עטופה בנייר צבעוני "והבאתי לך את זה, קח". מזל שמרים חשבה להביא לדובי מתנה, הוא מושיט לו אותה.

דובי צוהל, פותח בהתלהבות את העטיפה. יהודה חושב לעצמו שבטוח אבא שלו הביא לדובי ספרי קודש, שלא יעביר חס וחלילה את הזמן לבטלה. יהודה מחייך לעצמו. בכל יום הולדת אבא שלו תמיד קנה להם ספרים. רק אמא הבינה ללבם וקנתה להם מעט ממתקים, בלי שאבא יראה.

"מכונית על שלט!" דובי צועק, מאושר "תודה רבה!!״ הוא מושיט את ידיו לכיוון סבו, אהרון לא יודע מה עושים במצב כזה, הוא תמיד שמר מרחק מהנכדים שלו וגם מהילדים. הוא מתקרב אל דובי, הוא מחבק אותו חלש. אהרון מבין שהוא לא יכול יותר מזה.

יהודה בהלם, לא מתאים לאבא שלו. מכונית על שלט?

דובי מתלהב "המכונית כמוני! היא יכולה להתקדם רק עם גלגלים" הוא מחייך. יהודה ואהרון מסתכלים עליו ברחמנות.

משתרר שקט באוויר, דובי מסתכל על כל זווית של המכונית. מרים נכנסת לחדר "סליחה, האחות בקשה להעביר לך את זה" היא מגישה ליהודה את השמיכה. יהודה מודה לה ומסדר את השמיכה על דובי.

"תודה באבע" דובי מחייך, שולח לה נשיקה באוויר.

מרים מחייכת אליו חיוך גדול.

"אני יוצאת" היא מסתכלת על אהרון, ויוצאת חזרה.

"איפה דבורי?" אהרון שובר את השתיקה.

"חזרה הביתה לנוח" ולהתרחק ממני. קשה לו לחשוב על דבורי הפגועה. הוא מחליט להתקשר אליה, לבדוק מה עם הילדים. יהודה מחייג אליה.

אהרון לא אוהב את זה. זה מזכיר לו את התקופה שלפני הגרושים, אסתי תמיד הייתה נוסעת להורים שלה אחרי שהוא היה פוגע בה. והוא היה מתרץ לילדים שאמא נסעה לנוח. אבל בטוח שזה לא קשור ליהודה ודבורי.

"יהודה, אני… אני באתי לבקש ממך סליחה על ההתנהגות שלי כלפייך, וגם כלפי דבורה" הוא מייצב את הקול שלו, יהודה מניח את הטלפון שלו, שוכח שהוא התקשר לדבורי.

"אני באמת התנהגתי בצורה בוטה וחמורה. ועל לא עוול בכפיכם. אני נורא מצטער". הוא מסתכל על יהודה, יהודה משחק עם הציצית שלו אבל הוא מבחין בטיפות שמטפטפות, הוא ממשיך "אני רציתי בשבילכם את הכי טוב".

הטלפון של יהודה ממשיך לחייג, דבורי לא עונה. מקליט בתא הקולי, מבלי שיהודה יבחין.

"אבל לא הצלחת". יהודה לא מרים את המבט שלו, הקול שלו מספיק עצבני.

"נכון, לא הצלחתי… אתה יודע שהתקשרתי לשייני, והיא נורא שבורה. אני הרסתי לה הרבה הצעות. אבל רציתי את טובתה, את הטוב ביותר עבורכם"

"ואתה ראית בדבורי מום?" הוא מרים את מבטו, שואל את מה שהיה לו על הלב כה הרבה זמן, שולח באביו עיניים מבעבעות לבה רותחת.

אהרון מתבייש. מהנהן עם הראש.

"דבורי יותר נעלית מכולכם. יש בה כזאת עדינות ויראת שמיים שאין לאף אחד! היא עובדת את השם בפשטות ובשמחה", הוא רותח הדמעות מפחדות לצאת החוצה, טוב שכך.

"רק בזכותה המשכתי לחיות", הוא לא שם לב לדובי "היא נתנה לי את טעם החיים ואת האינסטינקט השרדות! רק בזכותה אני נראה ככה, ואתה עוד מעז להודות שראית בה מום?!"

"אני טעיתי יהודה", אהרון חונק את הדמעות "למה התכוונת כשאמרת שאתה נראה ככה בזכותה?" הוא מכווץ את הגבות שלו. מנסה להעביר נושא.

יהודה מסתכל על דובי, הוא נרדם. מעולה, בעוד שעה יש לו פיזיותרפיה והוא צריך לנוח הרבה לפני זה, לאגור כוחות. יהודה מחכה עוד כמה דקות כדי לוודא שדובי באמת נרדם ומסתכל על אבא שלו.

הטלפון ממשיך להקליט.

"אבא. אני כבר לא שומר תורה ומצוות"

"מה?!" אהרון מסתכל המום על יהודה. איך?

"מה שאתה שומע, מישהו דרדר אותי ונכנסתי לחבורה לא שייכת בכלל. אני כבר לא מתפלל, לא מניח תפילין, לא מברך ולא שומר שבת" הוא מגזים קצת, בכוונה. "לא מרגיש כלום כלפי השם", אולי רק כעס "וזהו, אני לא אברך חסידי ירושלים. לא מושלם" בשפה של אבא שלו.

הוא מספר לאביו על החבורה ועל הסיבה לדריסה של דובי ולגבס שלו.

אהרון מסתכל מסביבו, מחפש מקום ממנו אפשר לנשום יותר אוויר, החלון כבר פתוח. הוא מרגיש את הלב שלו מתקתק. הוא רוצה עכשיו לתפוס את יהודה ולצעוק עליו שיפסיק לעשות שטויות ושיתבגר. שהוא עלול לחלל את שם המשפחה שלהם ואת השם שלו.

אבל אהרון נעצר. לוקח נשימה עמוקה. כאן נמדדת הרצון שלו להשתנות. הוא יודע שאם הוא יגיב לא נכון הוא יאבד את יהודה לגמרי. הוא מנסה לחשוב דברים חיובים על יהודה וכך נעלמות להן כל המילים הרעות שתכנן להטיף על יהודה "אני מצטער לשמוע" הוא לוחש. בוכה.

יהודה פותח את פיו, מכה על הגבס שלו, לבדוק אם הוא לא נמצא כעת בחלום בלהות.

"אבא?" יהודה כבר עצם את עיניו והתכונן לקבל מכות.

"מה?" אהרון מרים אליו עיניים דומעות.

"אני… אני…" חיכיתי שתרביץ לי.

"יהודה, לא יעזור עכשיו כעס נכון?" אהרון מתקרב לבן שלו, יהודה מהנהן "אני רק מרחם עלייך, בן. אתה יכול ליותר. תצא מהבועה הזאת מהר" הוא בוכה. לא מאמין לתגובה שלו. הוא מתקרב עוד יותר ליהודה ומחבק אותו.

יהודה קופא במקום.

אבא. שלו. מחבק. אותו.

יהודה בחיים לא זכה לחיבוק מאביו. הוא פורץ בבכי, איזה עולם. דווקא האנשים שהוא ציפה מהם לתמיכה ולמילים טובות ולסיוע, הם אלה שכעסו עליו והאשימו אותו. ודווקא אבא שלו, הוא זה שמגיב בכזאת אכפתיות.

אליהו צדק, אבא שלו באמת השתנה.

אהרון מרפה קצת מהחיבוק, מסתכל על יהודה, ומנגב ליהודה את הדמעות.

יהודה מרגיש לא בנוח "אבא אתה מרגיש טוב?"

אהרון צוחק. "לא, האמת שלא. אני הבנתי כמה שנים בזבזתי על כלום, לא הרגשתי בכלל שיש לי ילדים, שהייתה לי אישה טובה ואוהבת. הרסתי לי את החיים יהודה. כששמעתי על התאונה מאליהו, הבנתי שלא הייתי כאן כשהייתם צריכים אותי. כשהייתם זקוקים לנוכחות של אבא" הוא מסתכל על דובי "וגם של סבא. אליהו הבהיר לי את זה בצורה ברורה. לא היה לי לאן להמלט. יהודה אני הכנסתי אותי למצב הזה, והחלטתי לצאת ממנו. אני מקווה שגם אתה יום אחד תחליט לעזוב ולהשתנות" אהרון מסיים, מכחכח קצת בגרון, מסדר את החליפה שלו.

יהודה צוחק ואז מרצין "אני נסיתי אבא. אני רוצה ממש לצאת מהחבורה הזאת אבל הם מבקשים סכום ענק. שאפילו אם אני ממש ארצה אני לא אגיע אליו. ואני לא יכול לעזוב בלי לשלם להם. אחרת הם יפגעו בעוד אחד מהמשפחה" אלכסנדר אמר לו את זה אתמול בטלפון. יהודה הרגיע אותו ואמר לו שהוא באמצע לאסוף, למרות שהוא בכלל לא התחיל…

"בכמה מדובר?" אהרון מתיישב.

"מיליון חמש מאות דולר" יהודה לוחש.

אהרון שותק. מוציא את פנקס השיקים שלו "קח, זה מה שאני יכול לתת לך, מצטער" הוא מושיט ליהודה שיק בסך שבע עשרה אלף שקל.

היד של יהודה בוערת מתחת לשיק "אני לא יכול אבא" הוא רועד. לא מאמין.

"יהודה. אין לי מה לעשות עם הכסף שלי. ומרים בטח תשמח לשמוע שזה מה שעשיתי" וגם אתי.

"קח, בבקשה. תראה את זה כאות פיוס בנינו" אהרון מחייך "הגיע הזמן שאני אדאג לילדים שלי באמת".

יהודה מתרגש. עכשיו הוא עוד יותר לא מוכן לוותר על הבית שלו עם דבורי. הוא ילחם עד הסוף.

ההקלטה הסתיימה.

© כל הזכויות שמורות