שלא לשמה /52

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
דובי מנסה להתרומם קצת מהמיטה, מצליח מעט. אבא שלו שם.

"אבא?״

"כן דובי", יהודה מסתיר את הסמרטפון שביד שלו, שדובי לא יבחין.

"אני יכול לשתות?" הוא נורא צמא והגרון שלו כואב.

"אני אביא לך בכוס עם קש. תנסה להחזיק". יהודה מקרב אליו כוס עם מעט מים. אחרי שהאחות בדקה אותו כשלחץ הדם שלו ירד, עשו לו עוד כמה בדיקות ואמרו להם שזה בגלל שהוא לא אוכל הרבה והוא מתאמץ יותר מידי.

דבורי התחילה לתת לו כבר ארוחות יותר משביעות, אבל עדיין מרוסקות.

דובי מנסה להחזיק את הכוס אבל הידיים שלו רועדות. יהודה מחזיק במקומו את הכוס, מגיש לדובי.

"רגע אבא, ברכה". דובי מסובב את הראש.

"נכון". יהודה מתבייש. הוא מברך יחד עם דובי, דובי שותה קצת ודוחף מעט את הכוס.

"תודה."

"בבקשה חמוד". הוא מלטף לו את הפיאות, כמה חיוור הוא. יהיה לדובי יותר קשה כשהוא יגדל ויבין לחלוטין את המגבלה שלו. בפיזיותרפיה הם כבר מתאמנים על מעברים ממקום למקום, דובי חוזר מותש נורא, הפעילות הזאת דורשת ממנו המון וגוזלת לו את מעט הכוחות שנשארו לו.

הטלפון של יהודה מצלצל, הנשימה שלו נעצרת.

הוא מסתכל על דובי, המנגינה בכלל לא חסידית, יהודה מנמיך את הקול של הצלצול ומסתכל על המסך "אלכסנדר" הוא לוחש.

למה עכשיו? יהודה רוצה לענות לאלכסנדר שהוא יחזור אליו יותר מאוחר. אבל הלב שלו צונח לרצפה ומתרסק. דבורי עומדת מולו.

דבורי המומה, מה יהודה מחזיק ביד?!

"יהודה?" לדבורי יש רק מקשים וגם ליהודה כפי מה שזכור לה.

"מה… מה את עושה כאן?" הוא מגמגם.

"אני שלחתי לך הודעה שאני אקדים ואגיע עכשיו" דבורי מחווירה. לא מזיזה את המבט שלה מהטלפון "זה שלך?" היא שואלת ללא קול, הגרון שלה כואב וצורב נורא.

יהודה מחפש תירוץ. הוא לא מוצא. אולי זה הזמן לספר לה? אין לו לאן לברוח. "אני צריך לדבר איתך דבורי, את תביני הכל" הוא מסמיק כילד שנתפס ברגע פשיעתו.

דבורי פותחת את הפה שלה ולא סוגרת בחזרה, היא צונחת על הכיסא שלצד דובי "אני לא בטוחה שאני רוצה לשמוע". יותר נכון מפחדת נורא.

יהודה מוחה דמעה שזלגה ללא אישורו. "דבורי בבקשה, אני צריך לדבר איתך", הוא מתחנן "את בכל מקרה תצטרכי לדעת מזה יום אחד". הלחץ גובר עליו, הדמעות ממשיכות במלאכתן.

"לא לידו" הוא מוסיף, מסתכל על דובי.

דבורי מבינה שזה קשור לשניהם. היא קמה "אני כבר חוזרת". דבורי אומרת לדובי, מסדרת לו את הכיפה.

הם יוצאים, דבורי נתקלת באמא שלה "אמא טוב שבאת, אנחנו יוצאים לרגע״, היא מסתובבת על יהודה, הראש שלו בוהה ברצפה, הידיים מאחורי הגב, הוא נראה כפושע. "את יכולה להשאר עם דובי, בבקשה?"

"כן בטח" טל מסתכלת על יהודה לוחשת לדבורי שיהודה לא נראה טוב, אולי זה בגלל הגבס.

"כן נבדוק את זה, תודה אמא" דבורי לא כזאת בטוחה שזה בגלל הגבס.

טל ניגשת ליהודה "מה שלומך?"

"בסדר ברוך השם". מרגיש את כל הפנים שלו רותחות.

"מתי יורידו לך את הגבס?"

"כנראה בעוד שלוש שבועות". הוא מסתכל על דבורי.

"אמא זה דחוף" דבורי אומרת.

"אהה בסדר, סליחה, תהנו" טל מחייכת אליהם. מריח לה משהו מוזר.

יהודה לא בטוח שאחד מהם יהנה מהשיחה העתידה לבוא.

הם יורדים במעלית, שותקים. יהודה הספיק לטמון את הסמרטפון עמוק בתיק שלו, ככה שאין חשש שחמותו תדע מזה. הם צועדים בשקט, לא מסתכלים אחד על השני ולבסוף יוצאים משניידר ומתיישבים בספסל.

"אני שומעת". אחרי כמה דקות של שקט דבורי מחליטה לפתוח בשיחה. הם לא באו לשתוק. הם צריכים לדבר על משהו. שהיא לא יודעת מהו.

יהודה נושם עמוק, מתפלל שהשם יתן לו מילים ויכוון אותו איך לדבר עם דבורי שלא תפגע יותר מידי. עליו הוא לא מתפלל.

"את זוכרת שסיפרת לי שנחום הזה דרדר משהו מהכולל, מה שאשתו ספרה לך?" יהודה לוחש, מסתכל על דבורי בעיניים עצובות.

"כן ה—" דבורי נעצרת. מחברת את חלקי הפאזל. היא קמה מהספסל המומה "אתה?!"  דבורי לא יודעת איך לאכול את זה. הלוואי, השם בבקשה שיהודה יגיד לי שטעיתי, בבקשה. רק לא זה. רק לא זה. היא ממשיכה להסתכל על יהודה.

יהודה משפיל את פניו "כן". הוא לוחש. הדמעות זולגות בקצב איטי.

דבורי פורצת בבכי, מתיישבת חזרה על הספסל "אני לא מאמינה. לא מאמינה. איך? מה? למה? ממתי? יהודה בבקשה תגיד לי שאתה שקרת עלי, בבקשה!!" דבורי טומנת את הראש שלה בידיים. גולדי ספרה לה על החבורה, כמה שהיא רחמה על גולדי, אבל מי ירחם עליה עכשיו?

"דבורי אני כל כך מצטער. לא רציתי שתדעי. לא רציתי לפגוע בך" הוא מצטרף לבכי שלה.

דבורי מרימה ליהודה עיניים אדומות "אני התחתנתי עם משהו חרדי, חסיד! לא כדי שהוא יחזור למקום שאותו עזבתי" דבורי בוכה.

"דבורי תביני אותי. היה לי משבר בעקבות הגרושים של ההורים שלי, אף פעם לא הרגשתי רצוי בין האחים שלי. היה לי קשה. אז נחום פתאום הגיע ודירדר אותי יחד איתו. האנשים היחידים שהרגשתי שאני שווה להם זה היה נחום ובעיקר את דבורי. דבורי לא רציתי לפגוע בך. תאמיני לי" יהודה בוכה, מחפש את המבט של דבורי.

"פגעת יהודה. פגעת נורא" היא אומרת ואז מזנקת בחזרה מהספסל "רגע!" היא צועקת בבהלה "אז אתה חלק מהחבורה הזאת שנחום נמצא בא? אותה חבורה שדרסה את דובי שלנו?!" היא רועדת. מחברת עוד מקרה ועוד. נזכרת בהתנהגות של יהודה, בכל ערב כשהוא חזר מאוחר מהרגיל, היא ראתה כבר את שלומי צועד לבד, החברותא של יהודה. ורק אחרי שעתיים יהודה היה חוזר. היא לא מאמינה.

"דבורי" יהודה בוכה, מדבר בקול שבור "נחום דחף אותי לשם ו—" לצערו דבורי מבינה דברים מהר.

"קל יותר להאשים אחרים יהודה" היא כועסת עליו.

"דבורי אני לא מאשים, נכון כל העולם הזה קרץ לי. הלכתי עם נחום והיו לי כמה פגישות עם החבורה אבל שתדעי, אני בחיים לא גנבתי או פגעתי במשהו. בחיים לא!" חוץ מהמקרה הזה עם האישה הזקנה.

"אתה מנסה להרגיע אותי כאילו?!" היא מסתכלת עליו, העיניים שלה כאילו משגרות חיצים לתוך העיניים של יהודה.

"לא…" יהודה כבר לא מזהה את דבורי.

"כמה זמן אתה בתוך זה?" כמה זמן שקרת לי, והסתרת ממני?

"מעט שנים", הוא לוחש "דבורי אני ניסיתי לצאת מהחבורה, מה לעשות הכניסו אותי לבוץ גולמי עמוק. לפני חודש החלטתי לעזוב הכל. לעזוב את החבורה. אבל אז ראש החבורה, אלכסנדר הרשע הזה, התחיל לאיים עלייך ועל הילדים שלנו. לא יכולתי להרשות לו" יהודה מנגב את העיניים שלו, הוא לא מצליח לראות את דבורי.

"אז זה מסביר את אותו הלילה שבכית בחדר של הבנים וצעקת אלכסנדר אלכסנדר?" דבורי נזכרת. הפאזל הזה יותר מידי מכוער. היא לא מעוניינת בו.

"כן…" יהודה לוחש. זה באמת הייתה פאדיחה אחת גדולה.

"יהודה, אני מרגישה בתוך ספר, לא מאמינה שזאת המציאות. החיים שלנו. למה לא ספרת לי מהתחלה? למה?" דבורי בוכה ממש, הנשימה שלה מקוטעת.

"רציתי, אבל בהתחלה לא חשבתי שככה אני ארד. וכשהייתי כבר בתוך זה, פחדתי לספר לך". אין טעם לשקר עוד. האמת יצאה לאור.

"ומה עכשיו?"

יהודה מבין "דבורי אני בקשתי מהם לצאת ולפרוש. הם הרשו לי בתנאי שאני אשלם להם מיליון חמש מאות דולר…״

"מה?!" דבורי צועקת "חוצפנים!" לאיזה סיפור יהודה הוביל אותה. בעלה חלק ממאפיה?

"אני הסכמתי, ניסיתי לחפש כיוונים אבל לא הצלחתי. הם איימו עלי שאם אני לא אשלם להם הם יפגעו בנו…״ יהודה לוחש. לא מסוגל להמשיך.

דבורי מנסה לראות לאן יהודה חותר, ואז נזכרת במה שהשוטר אמר, שהתאונה הייתה מכוונת, ושהרכב ששייך לנחום שהוא חלק מחבור—

"יהודה!!!!!" היא מסתכלת עליו. העיניים שלה כמעט יוצאות מהחור שלהן. דבורי מרגישה ברכבת הרים.

יהודה מרים את הראש, הוא מסתכל עליה ורועד מפחד, דבורי מסתכלת עליו במבט איום ונורא. הוא משקשק.

היא הבינה.

הוא פורץ בבכי.

דבורי עדיין לא מזיזה את המבט שלה. הוא לא הכיר אותה ככה. רק שהגרוע מכל לא יקרה, שהיא לא תחליט להוריד את הטבעת שהיא עונדת על האצבע ותזרוק אותה לעזאזל. רק לא זה.

"הם דרסו את דובי?" דבורי שואלת. קובעת.

"כן". הוא לוחש בכאב.

"בגלל שלא שלמת להם?!" דבורי מנסה להרגע, ברור לה שיהודה לא אשם בתאונה. ברור נורא. אבל החבורה הזאת אשמה. היא כבר לא יודעת מה לעשות, קשה לה לכעוס על יהודה, הרי הוא רצה להגן על המשפחה, הוא מלכתחילה לא רצה לפגוע בי ולספר את האמת. גם אני לא ממש שמתי לב למה שעובר עליו, לא התעניינתי יותר מידי, גם לי יש חלק באשמה. אבל מצד שני הם פגעו בדובי בגלל יהודה. היא מנסה לסדר את הנשימה שלה.

"דבורי…" יהודה מסתכל על דבורי. חושש.

"די יהודה!" היא מרימה את היד שלה "הספיק לי" היא מנסה לחלץ עוד נשיפה. "אני לא מרגישה טוב, תקרא בבקשה לאמא שלי". היא מניחה יד על הבטן שלה.

"דבורי אני מבק—"

"יהודה!" היא מסתכלת עליו "תקרא לאמא שלי, אני אנסה לא לכעוס עליך. אבל תלך. אני לא מסוגלת להשאר איתך. סליחה". היא לוחשת בכאב. הדמעות זולגות לה. קשה לה להגיד את זה ליהודה.

יהודה מבין הוא רץ לתוך בית הרפואה ועולה למחלקה של דובי. נכנס לחדר שלו חמותו יושבת שם ומלטפת את היד של דובי.

"אממ—" מה הוא יגיד לה?

"יהודה? קרה משהו?" המראה שלו מפחיד. עיניים נפוחות, פנים אדומות, ונראה לחוץ. כל הגוף שלו כאילו ג'לי.

"כן. כלומר לא ממש. דבורי למטה היא לא מרגישה טוב, כדאי שתרדי אליה". הוא בוכה.

טל קמה "בטח בטח" היא מחייכת ליהודה, בעל דואג כל כך, כנראה בגלל זה הוא ככה "כל הכבוד לך". היא יוצאת ורצה לכיוון המעלית.

יהודה צונח על הכיסא, מניח את הראש שלו על המיטה של דובי, ופורץ בבכי, מיילל כמו תינוק. חושב על דבורי המסכנה שנשארה למטה. לא אכפת לו שדבורי תספר לחמותו את הכל, בכל מקרה אין לו כבר כלום בחיים האלה. אף אחד לא אוהב אותו, לא דואג לו.

דבורי הצטרפה לרשימה של האנשים שלא מעוניינים בו. הוא נשאר בודד בעולם. הוא מרים את הידיים שלו למעלה

"קח אותי. קח אותי אלייך" הוא גועה "אין לי פה שום תועלת!" יהודה מחכה עוד דקה ככה עם הידיים באוויר.

מבין שהשם לא שמע אותו, שוב. הוא פורץ שוב בבכי.

© כל הזכויות שמורות