שלא לשמה /50

לוס אנג׳לס

לפרק הקודם
לוס אנג׳לס
שולמית מפנה את הארוחה שלה לכיור, ג'ני מפנה איתה גם כן.

"איזו גדולה" אודת צובטת את ג'ני בלחי. ג'ני מחייכת.

"מגיע לך שוקולד!" היא פותחת את הארון שמעל הכיור, מוציאה חבילת שוקולד "הנה". היא מושיטה לג'ני.

"תנקיו גרדמה!" היא קופצת.

"תנקיו מאמ" שולמית מסתכלת על אמא שלה, חבל שהיא עדיין לא מכירה את טימי.

"אוי תפסיקו עם התודות האלה, אני נהנית" היא צוחקת. ג'ני מצטרפת אליה.

שולמית מחייכת "אמא אני עולה לחדר. אני רוצה להתקשר למיכל, בסדר?"

"כן בטח. מה שלום אמא שלה?" מפחיד לשמוע על אימהות שמתאשפזות ועוד בסביבות הגיל שלה.

"אני בדיוק רוצה לשאול אותה, היא ממש שמחה לשמוע אותי בפעם האחרונה שדברנו. אני עולה." היא מנשקת את ג'ני ועולה במדרגות, אבא שלה נסע לשיעור בבית הכנסת הקרוב.

היא החליטה שבשבת היא תלך עם אבא שלה לבית חב"ד, כדי לכבד אותו. ג'ני תשאר בבית עם אמא שלה, היא חשבה שזה יטלטל את הילדה, הפעם האחרונה שהיא נכנה לבית כנסת הייתה בכנסייה, להבדיל.

שולמית סוגרת את החדר שלה ומתקשרת למיכל. היא לא עונה. היא מתאכזבת, השתוקקה לשמוע את הקול של מיכל.

היא פותחת את הדלת והטלפון שלה מצלצל. היא מסתכלת בצג: הרבנית מיכל עם סמיילי קורץ. מיכל לא אהבה לשמוע את התואר הזה. שולמית מחייכת, היא עונה "מיכל?"

"כן שולמית. אני מצטערת לא שמעתי את הטלפון מצלצל, יש כאן הרבה רעש" היום השני של השבעה. היא לא קולטת.

"כן, אני באמת שומעת הרבה רעש. את במסיבה?" שולמית שואלת בחיוך. לא מתאים למיכל.

הלוואי "לא. ממש לא. שלומית, אמא שלי נפטרה לפני יומיים… ביום רביעי. הרבה אנשים מגיעים כדי לנחם אותנו" כאילו שזה עוזר, "ליהודים יש מנהג, כשמישהו נפטר אז המשפחה שלו יושבת שבעה ימים כדי להתאבל עליו. אז הרבה מגיעים כדי לזכות במצווה" היא מסבירה לה.

שולמית לא עונה. מחפשת מילים.

"שולמית?" מיכל בודקת שהיא עדיין על הקו.

"כן. כן מיכל אני שומעת אותך. איי אמ סו סורי. אני לא ידעתי" שולמית מגמגמת. איך יוצאים מהמצב המביך הזה?

"ברור שלא תדעי" מיכל צוחקת צחוק מוזר "אני לא אמרתי לך. לא שמרנו על קשר כמו שהבטחנו. אני מצטערת פשוט היה לחץ ו—"

"מה פתאום מצטערת?! אני ידעתי שלא נוכל לדבר, זה היה ברור. מיכל איך את? קשה לך?" אוי איך שהיא יוצאת טיפשה.

מיכל מתעלמת, רגילה לשאלות האלה "כן קשה לי מאוד. אמא שלי הייתה כזאת מיוחדת, עדינה, אוהבת בקיצור הכל. יהיה לי קשה בלעדיה״ מיכל לוקחת קצת אוויר ״שתביני אני עדיין לא קולטת, בשבילי אמא שלי נמצאת בחדר שלה נחה, חיה, נושמת. לא בקבר" מיכל בוכה.

"אוי מתוקה שלי. את עושה לי חשק לטוס אלייך הרגע" שולמית מצטערת. קשה לה לשמוע את מיכל כזאת חסרת אונים.

"נראה אותך" מיכל מחייכת

"באמת?! את רוצה שאני אבוא?" שולמית קופצת מהתרגשות.

"מאוד. מאוד מאוד. את חסרה לי. רק איתך אני נפתחת כל כך. בעצם גם עם נפתלי" מיכל צוחקת.

"הייתי רוצה ממש לטוס. אבל אני לא יכולה" שולמית נחמצת.

"למה?" מיכל כבר התלהבה מהרעיון ששולמית תהיה לידה.

שולמית מחייכת "כי מחר אני נוסעת למשרד הפנים, אני וסטיבן. אנחנו מודיעים שאנחנו מתגרשים. נפגשנו עוד פעם אחת וסגרנו את העניין. אנחנו כבר לא ניהיה ביחד" כל פעם שהיא מתעצבת מלחשוב על זה שסטיבן לא יהיה בעלה, היא מזכירה לעצמה את אותם לילות כשהיא רעדה מתחת לשמיכה, מדממת.

"ההורים שלי הסבירו לי שאני לא אצטרך לקבל מסטיבן גט, כי הוא גוי, ולפי היהדות גם החופה הרפורמית שעשינו לא באמת הייתה שווה משהו" כמה ששולמית בכתה אחרי שאמרו לה את זה. כל השנים היא סבלה לשווא. הם בכלל לא נחשבו לבעל ואישה, היא בעצם גרה בבית שלא שייך לה עם גבר שמגיע כל ליל ראשון שיכור, ומכה בה. לשווא.

"וואו! איזה בשורה נפלאה! לא חשבתי שזה עד כדי כך קרוב. ואמיתי. את כזאת אמיצה שולמית. הרבה נשים מתבלבלות ונופלות מאיפה שאת הצלחת לצאת. את גיבורה!" מיכל מאושרת. לא כזה מתאים לאטמוספרה של הבית שהיא נמצאת בו.

"תודה, ההורים שלי לא ממש נתנו לי אפשרות אחרת"

"מה הכוונה?" מיכל לא מכירה את ההורים של שולמית, אבל לפי מה ששולמית הספיקה לספר לה עליהם, הם נשמעים דווקא אנשים עדינים.

"אבא שלי אמר לי במפורש שאם אני אחזור לסטיבן- אני לא אכנס יותר לבית שלהם. כזה סוג של חרם" שולמית צוחקת, כמה שהיא פחדה כשאבא שלה דיבר איתה "אפילו אם סטיבן ימשיך להתעלל בי ואני ארצה לברוח אליהם, הם לא יסכימו"

"הם צודקים" מיכל מחייכת. טוב שמשהו עשה את העבודה במקומה, כי זה בדיוק מה שהיא רצתה להגיד לשולמית בשדה התעופה, שלא תחזור לסטיבן בשום אופן.

"נכון"… שולמית רוצה לשתף את מיכל עוד אבל לא נעים לה "טוב מיכל, אני אשאיר אותך. בטח יש לך עוד דברים לעשות"

מיכל מבינה ששולמית רוצה להמשיך "עוד דברים לעשות? לשמוע אנשים שחוזרים על אותו משפט ושואלים שאלות לא במקום? לא תודה. אני מעדיפה לדבר איתך" מיכל מחייכת. זה באמת עדיף.

"באמת?" שולמית שמחה כל כך. מיכל הזאת מיוחדת.

"באמת באמת"

"טוב אז אם את מתעקשת" שולמית עוברת לטון רציני, ואז מנמיכה. חוזרת לקול שלה "מיכל" שולמית בוכה.

"מה קרה?" מה זה השינוי הרגשותי הזה?

"אני צריכה להפגש עם טימי, אבא שלי הסביר לי שלפי משרד הרווחה, הילדים יחליטו אצל מי להשאר לגור, אחרי שההורים יתגרשו. ואני אצטרך לדבר עם טימי—" היא בוכה. אוי.

מיכל מבינה על מה הדאגה, ממשיכה לשתוק.

"אני מפחדת שסטיבן יעשה לו שטיפת מוח והוא—  הוא יעדיף להשאר אצלו. ולא לחזור אליי" היא אומרת בין הדמעות.

"שולמית, תנשמי עמוק. הוא לא יעשה לו שטיפת מוח". כי טימי בטוח כבר החליט את ההחלטה הזאת לבדו "מי אמר לך שהוא לא ירצה לחזור אלייך?" היא מתממת.

"מי אמר? אני לא צריכה שיגידו לי. אני השארתי אותו לבד עם אבא אכזרי ועם סבתא אכזרית עוד יותר. ואני ברחתי עם ג'ני והשארתי אותו בודד. בלי אמא" היא בוכה, נזכרת במבט האומלל שלו.

"אוקיי. תשימי את טימי רגע בצד. מה ג'ני רוצה?"

"להשאר איתי. בתנאי שאנחנו עוברים דירה. היא לא רוצה להמשיך לגור אצל ההורים שלי, למרות שהם טובים אליה" היא הספיקה לשאול את ג'ני וזאת הייתה התשובה שלה.

"יופי. אז תראי, טימי לא ירצה להשאר לבד. שוב. לכן הוא יעדיף לחזור אלייך ואל ג'ני. זאת אחותו היחידה. אל תדאגי" מיכל מרוצה מהעידוד שהיא הצליחה למצוא. בינגו.

"את צודקת. לא חשבתי על זה. מסכן שלי. בטח נורא קשה לו"

"מתי את תפגשי אותו?"

"אני צריכה לבדוק עם סטיבן. הוא גם יצטרך לדבר עם ג'ני ולהפרד ממנה. אני לא חוששת שג'ני תחזור אליו, כי אין סיכוי. היא סבלה נורא" כולנו.

"יופי ברוך השם. אז תתקשרי אליי מחר, מיד אחרי שאת גומרת את הפגישה במשרד הפנים. אני רוצה לשמוע הכל" זה יעביר לי גם את הזמן.

"בסדר, אם את מבקשת" שולמית קמה מהמיטה,  "תודה מיכל. ואני נורא מצטערת לשמוע על אמא שלך"

"יהיה בסדר. להתראות שולמית אני אוהבת אותך"

"ואני אותך. בהצלחה"

"גם לך" ושניהם מנתקות שוב בלב כבד. פונות לעולם שלהם, דומה במקצת. זאת לאבל. וזאת לפרידה. איך הקדוש ברוך הוא הצליח ככה להפגיש בין שתי עולמות. מדהים.

כנראה שהוא מקדים רפואה למכה. בטוח.

© כל הזכויות שמורות