תפריט
ישראל
לפרק הקודם
ישראל
יהודה מגיע לשניידר, שחררו אותו כבר לפני שעתיים, אבל הוא היה צריך קצת אוויר לפני שהוא יראה את דבורי, ואת דובי.
עכשיו הוא צועד לתוך המחלקה, מתפלא לראות שהוא זוכר את הדרך. הוא פותח קצת את הוילון.
"דבורי?" הוא לא ראה אותה בחוץ בספסלים, הבין שהיא נמצאת עם דובי. אבל הרגע הוא מבין שהוא טעה. דבורי לא בחדר וגם דובי לא.
איפה הם? הוא מתחיל להלחץ, מעביר בראשו מחשבות אימה. הוא פונה לדלפק האחיות.
"סליחה?"
"כן?" עונה לו אחות זקנה, מנומנמת.
"איפה נמצא דובי? שלום דובער רפורשטיין?"
היא מדפדפת באיטיות "עכשיו הוא נמצא בפיזיותרפיה" היא מחייכת.
יהודה נושם לרווחה "איפה זה נמצא?"
"בקומה הראשונה יש שם שלט שמוביל הישר לפיזיותרפיה".
"תודה" יהודה רץ למעלית, לוחץ על הכפתור. אם דובי בפיזיותרפיה סימן שהכל בסדר. הוא מחייך לעצמו. מסתכל במראה שבמעלית ומסדר את עצמו. הוא יוצא ומתקדם לכיוון של חדר הפיזיתרפיה.
יהודה נעצר. עוצם עניים בחוזקה, זה לא דובי שלו? איך יכול להיות? כנראה שהוא טעה. הוא מסתובב בחזרה, אבל מופתע לראות את דבורי מולו.
"יהודה! כמה טוב לראות אותך" היא שמחה "איך אתה מרגיש?"
יהודה נזכר שהוא הרגע יצא מבית רפואה אחר.
"בסדר, פחות כואב". הוא חוזר להסתכל על דובי "דבורי מה קרה לו?"
"הוא נדרס", כנראה מין צחוק שחור "זה קשה לראות אותו ככה". היא מסתכלת על דובי ששוכב על הרצפה מנסה להסתובב לצד, ילד מסכן. הוא רזה בצורה מפחידה.
"התחלנו להאכיל אותו באוכל מרוסק, בגלל זה הרשו לנו להוריד את האינפוזיה. זה פעם ראשונה שהוא כאן, אני מקווה שהוא יתחזק. פעם ראשונה שהוא ישב בכיסא גלגלים, הוא דווקא התלהב. אבל לי זה היה ממש קשה…״
"אני מצטער דבורי שאת עברת את הכל בלעדיי. כשנפתלי סיפר לי שכבר סיפרת לו על המצב, הצטערתי כל כך שאני נשארתי שם ואת היית צריכה להתמודד עם זה לבד"
דבורי שמחה לשמוע את זה מיהודה "נפתלי אומר שטויות, בקושי הצלחתי לדבר, הוא זה שהסביר לו הכל. אבל הכי ציער אותי איך שהוא הגיב, הוא אמר לי לא לבכות כי משיח כבר כאן והרגליים שלו יתעוררו. נקרעתי יהודה. אבל נכון באמת היה לי קשה בלעדייך" היא מחייכת אליו.
יהודה אליה בחזרה "אני מעריץ אותך דבורי"
"אוי נו באמת, תתחיל להעריץ את דובי, הוא ראוי לזה יותר ממני" העוזר של דובי מסייע לו להסתובב בחזרה. דובי נראה עייף ומותש.
"הוא מיוחד" ליהודה קשה, הוא גרם את זה לדובי.
"הכל מאת השם" דבורי אומרת ונאנחת. כביכול קוראת את המחשבות של יהודה.
המטפל של דובי עוזר לו לשבת בחזרה על הכיסא גלגלים, הם צריכים להתחיל ללמוד לעשות מעברים, ואיך לשבת יציב. יש להם עוד הרבה עבודה. דובי מחייך אליו.
דבורי ניגשת לדובי, דוחפת אותו. דובי מבחין באבא שלו.
"טאטי!!" אם הוא היה יכול הוא היה רץ אליו ומחבק אותו, עכשיו דובי מפנים מה זה אומר שהרגליים שלו נרדמו.
"דובי שלי!" יהודה מתקרב אליו.
דובי מושיט לו את הידיים. הוא שמח לראות את אבא שלו, יהודה מחבק את דובי חזק, ולוחש לו באוזן "סליחה".
דובי מחייך אליו, כאילו הבין על מה הסליחה.
"רוצה שנעשה לך סיבוב עם הכיסא?" יהודה מחייך אל דובי.
"כן" דובי מחייך בעניים משתוקקות.
דבורי מחייכת אל יהודה, מבחינה בגבס.
"אבא מה קרה ליד?" דובי מבחין גם כן בגבס ושואל.
ליהודה לא נעים, הנה הוא ישקר לעוד מישהו "אבא עשה טעות ונפל" נפל עמוק וחזק "ושברתי את היד".
"רפואה שלמה" דובי מחייך בדאגה.
"גם לך, בן" הוא מנסה להחזיק את הכיסא, אבל לא מצליח "דבורי? את יכולה לעזור לי?" לא נעים לו, עכשיו דבורי צריכה לטפל בעוד מגבלה.
"בטח" היא לוחשת בכאב.
"איפה נפתלי?" יהודה נזכר שהוא לא ראה אותו.
"הוא חזר לבית של ההורים שלי, לנוח קצת. מגיע לו"
יהודה לא יודע אם זו עקיצה או שהיא התכוונה לזה באמת "אה, נכון"
הם ממשיכים לצעוד, דבורי מושכת בכיסא של דובי, היא מרחמת עליו "יהודה אני צריכה לשבת" היא אומרת לו.
"בטח" הוא שכח שגם היא סוחבת משהו "תביאי לי אותו" הוא מנסה להשתלט על הכיסא, ומצליח בסופו של דבר.
הם מתקרבים לכסאות "הנה שבי"
דבורי מתיישבת, שואפת אוויר.
"דבורי את גם צריכה לנוח" יהודה מתיישב לידה, לא קרוב מידי.
"נכון" אין טעם להכחיש. היא לא מלאך.
"תחזרי קצת הביתה" הוא מציע.
"אוי, יהודה" היא מסתכלת עליו "שכחתי לדבר עם אמא שלך! כבר הרבה זמן שלא דיברתי עם הילדים"
"אל תדאגי, היא בטח מבינה לבד שלא יכולת, דברתי איתה במוצאי שבת, הכל בסדר איתם"
"כן, אבל עכשיו כבר יום שלישי. איזו אמא אני שלא שואלת לשלום הילדים שלה?" דבורי נסערת.
"את אמא שיש לה כבר מספיק על הראש ודאגת לדובי" הוא לוחש.
"אבא אני עייף" דובי מפריע להם באמצע, אבל הוא לא יכול להתאפק.
"אני אחזיר אותך לחדר, צדיק" יהודה מלטף לדובי את הלחי.
"תודה".
"דבורי, הילדים צריכים אותך. לא את הקול שלך בטלפון. תחזרי הביתה, תנוחי. אני כרגע נשאר עם דובי ולא עוזב אותו לרגע. תנוחי בבקשה דבורי" יהודה מתחנן.
"אתה צודק" דבורי מתחילה לבכות מעייפות.
יהודה מסובב את הכיסא של דובי שלא יצטער "אני מעלה אותו לחדר, תתקשרי בנתיים למי שאת צריכה ותגידי שאת סוף סוף חוזרת הבייתה לנוח"
"תודה יהודה" היא מחייכת אליו. בעל מיוחד יש לה.
"אני עולה. דובי תגיד להתראות לאמא, היא נוסעת קצת הביתה לאחים שלך, ותחזור מהר"
"להתראות" הוא אומר מעייפות.
דבורי נושקת לו. אומרת ליהודה שדובי כבר ממש עייף ושילך. הם הולכים.
© כל הזכויות שמורות
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
12 תגובות
וואוווווו מהמםםם!!!!! מטורפתתת
תודה אוהבה!!
פרק מושלם..אין לי מילים עליו!
מה זה??
מטורףף
חח ישתבח שמו?
מהמםםם
תודה!
מסכן יהודה הזה. מחכה להמשך עם לוס אנג'לס?
??
וואו אבל ממש וואו!!!!!
מחכה ממש להמשך
תודה?
אוחח קראתי רק עכשיוו
אוי זה היה יפה;))
מחכה להמשך
חח איזו אנחה;)