תפריט
ישראל
לפרק הקודם
ישראל
נפתלי יוצא מבית הרפואה שניידר, ועוצר מונית לתל השומר. איזה עולם.
המונית נעצרת כעבור ארבעים ושבע דקות, נפתלי משלם לו ויוצא. הוא נכנס לבית הרפואה ונדהם לראות את יהודה מולו.
"יהודה?"
"נפתלי!" יהודה מתקרב אליו.
"מה אתה עושה כאן?"
"יצאתי לקחת אוויר, חנוק לי בחדר" יהודה מחייך חיוך שובב, "אל תדאג זה באישור הרופא. משחררים אותי מחר".
"בעזרת השם" נפתלי קורץ לו "איזה יופי!"
"איך דובי? ודבורי?" ליבו יוצא אליהם.
"היום הפרופסור נכנס ועשה כמה בדיקות והודיע שיש תגובה בחלק התחתון של האגן, זה יעזור לו יותר בתפקוד" נפתלי מחייך, סוף סוף בשורות טובות.
"רגע אז הוא לא יהיה נכה?" יהודה כמעט קופץ מאושר, הוא לא לגמרי הרס את החיים של הבן שלו.
"לא" נפתלי מכחכח בגרון "הוא לא יוכל ללכת, אבל לשמור על יציבות כן וגם שליטה עצמית בחלק של האגן".
"אהה…" האבן נחתה בחזרה על הלב.
"שנצא?"
"כן, אני צריך להמשיך בסיפור" יהודה מחייך במרירות.
נפתלי רוצה לחייך בחזרה אבל לא מצליח. הם יוצאים לחצר של בית הרפואה, מתיישבים על ספסל
"אז אם אני זוכר נכון, התחלתי לספר לך שעכשיו ביקשתי מהכנופייה לעזוב" יהודה מתחיל.
"למה אתה צריך לבקש רשות? תצא" נפתלי לא מבין.
"הם לא כאלה נחמדים כמו שאתה חושב. אי אפשר לעשות כלום ללא האישור שלהם. האמת שלפני שבקשתי מהם אז באמת סיננתי שיחות מראש הכנופייה, לא נפגשתי איתם. אבל אז הם התחילו לאיים שהם יספרו הכל לדבורי ויפגעו בה. לא יכולתי, לא יכולתי להרשות להם לפגוע ביקרים לי ביותר. אז נפגשתי איתם וביקשתי לעזוב, הראש כנופייה הרשה לי בתנאי…" לא נעים לו להגיד.
"בתנאי ש?"
"בתנאי שאני אשלם מיליון חמש מאות דולר כדמי פרישה" יהודה לוחש.
"כמה?!" נפתלי צועק. המום.
יהודה יודע שזאת שאלה רטורית ולא חוזר על הסכום "לא הסכמתי לדבר הזה, ויצאתי מהמפגש. לא עניתי לשום הודעה מצדם. אני חושש שהם קיימו את ההבטחה שלהם"
נפתלי מחבר אחד ועוד אחד ומזנק מהספסל כנשוך נחש "הם דרסו את דובי?!" הוא צועק.
יהודה משפיל את פניו.
"תענה לי!" נפתלי מחזיק חזק ביד השנייה של יהודה הלא מגובסת. מזועזע.
יהודה פורץ בבכי של תינוק.
נפתלי מבין מתחיל גם כן לבכות "אני לא מאמין! אני לא מאמין!"
יהודה ממשיך לבכות קשה לו. כל כך.
"איך אתה תסביר את זה לדבורי? היא תמות לך במקום. הרסת את החיים של הבן שלך! של אשתך! של כל המשפחה! אני לא קולט. פשוט… אין לי מילים. איך?" נפתלי מסתובב מצד לצד מאדים מכעס "אתה קולט?! בגללך דובי נדרס! כולם מסביבו סביב השעון! ואני בכלל לא מדבר על הילדים שלך בבית מי יודע מה איתם בכלל?? דובי היה יכול למות! למות! וכל זה בגלל שהיה לך נמאס מעול תורה ומצוות?! חשבת רק על עצמך! מה מצאת שם בכלל? חופש? שלווה?" נפתלי מתיישב ברצפה בוכה. ומתרומם חזרה.
יהודה ממשיך לבכות. הוא פתח את ליבו בפעם הראשונה וזה התגובה שהוא מקבל. כעס. עצב. אכזבה. נפתלי צודק.
נפתלי מתחיל להרגע, מפנים. הוא מסתכל על יהודה. על היד המגובסת. על הגב הכפוף. על העיניים המנופחות. על הפנים החיוורות. נפתלי יודע שהוא לא הגזים, האמת מזעזעת.
אבל למרות זאת זה לא באמת אשמתו של יהודה הוא הרי רצה לעזוב למען משפחתו. והוא נשאר שם כדי להגן על הקן שלו. הוא מצליח לפנות קצת מהכעס בליבו ולתת למידת הרחמים להכנס. הוא מתיישב ליד יהודה הרוטט מבכי. הוא מצטרף אליו.
כעבור חמש דקות של בכי יהודה מעז לדבר "אני יודע. אני יודע הכל… גם לי היה קשה… ועדיין" הוא נחנק בין המילים "לא היה לי יום ולילה חשבתי כל הזמן על מה שעוללתי לדובי… לדבורי… לכולם. כעסתי נורא עלי, על אלכסנדר ועל כל החבורה. אני שוב נפגשתי איתם—"
"שוב?!" לא נורמלי היהודה הזה.
"כדי לסגור חשבון. הלכתי אליהם ואמרתי להם שהם הגזימו. אני אאסוף בשבילם את הכסף. אבל ככה לא מתנהגים" יהודה מושך באף, מנגב את הדמעות "לא היה עם מי לדבר, הם כיוונו עליי אקדח. לא היה מאושר ממני. חשבתי על זה שעדיף שאני אמות מאשר שאחרים ידעו את האמת" יהודה מסתכל על נפתלי בעיניים. הוא המום.
"אני לא מאמין שיהודי מדבר ככה"
"תאמין", ליהודה נגמר מהנימוסים "ראש הכנופייה סירב לרצוח אותי, הם רצו את הכסף. הם נתנו לי מכות רצח. הפילו אותי לשלולית של זכוכיות, לא ידעתי כבר מכמה מקומות יוצא הדם. ואז אני כבר לא זוכר. הגעתי לכאן מחוסר הכרה, ועם שבר ביד"
"בגלל זה אתה כאן?" נפתלי שואל ללא קול.
"כן. והצטערתי שלא סיימו איתי כבר שם. לא יודע מאיפה האמבולנס מצאו אותי, ומי בכלל הזמין אותם. ואני שונא את אותו האדם בכל ליבי על זה שנתן לי אפשרות לחיות" יהודה פורץ בבכי מחודש.
לנפתלי כואב לשמוע את גיסו היחיד מדבר ככה, הוא מחזיק לו את היד ומחליט לבסוף לחבק אותו. יהודה נכנע לחיבוק.
"יהודה למה אנחנו מקבלים מכות ודברים רעים כביכול? כדי שנוכל להבין מה הזולת מרגיש. כי אחרי שאני מקבל מכה חזקה בברך למשל, והרגשתי את הכאב, כשאני אראה מישהו אחר מקבל כזאת מכה אני אוכל להבין את הכאב שלו ולהזדהות איתו. עד היום אני ודבורי שואלים את עצמינו בשביל מה היינו צריכים לחזור בתשובה? או שהיינו נשארים כמו שהיינו אז, או שפשוט היינו כבר חב"דניקים מלידה. יהודה אני הייתי בעולם השקר הזה. זה לא שווה. אין שם כלום" הוא מסתכל לו בעיניים.
"יהודה אנחנו נגייס את הכסף. למרות ששילמנו להם כבר בתאונה של דובי. אבל אם זה הסיכוי היחיד להוציא אותך משם אז נעשה הכל. אתה שומע? הכל! אתה תתקשר לאלכסנדר הזה ותגיד לו שהוא יקבל את הכסף רק שייתנו לנו זמן".
ליהודה לא נעים אבל הוא לא יכול לסרב, אין לו ברירה "לי ולדבורי יש חסכונות. סכום לא מבוטל זה נראה לי יגיע לחמישית מהסכום"
"לפני זה תצטרך את הרשות של דבורי"
יהודה פוקח עיניים "אני מפחד" הוא לוחש. בוכה בלי קול.
"יש לך ממה" נפתלי מחייך אליו "אני מעריך אותך יהודה"
"על מה?" מה יש להעריך? ועוד אחרי כל הצעקות שהוא צעק עליו.
"על האומץ שלך. ועל איך שאתה מגן על המשפחה שלך" הוא מחייך אליו.
"ממש" יהודה מסובב את העיניים שלו.
"טוב אז היה לך פאשלה אחת קטנה שגרמה להרס אמיתי. לא מכחיש. אבל בתוך כל הבלבול הזה שמרת על קור רוח והלכת אליהם מתוך מחשבה להגן עד הסוף על המשפחה שלך", נפתלי קם מהספסל "חוץ מזה, רק עצם זה שאתה מוכן לעזוב את כל העולם הקורץ הזה מגיע לך מדליה"
"אמרת שזה עולם של שקר" יהודה קורץ לו, קם גם כן מהספסל.
"אמרתי. וזה לא סותר. הרבה אנשים פוזלים לעולם הזה שמלא בדברים כביכול מעניינים, אבל הכל זה שקר אחד גדול. אתה לא תמצא שם חופש" יהודה מסכים עם כל מילה של נפתלי.
"ובכל זאת לרצות לעזוב זה קשה" הוא חייב להודות שלו היה קשה לעזוב את הכל. וזה עוד בלי הרצון שלו.
"הם נתנו לי כזה גועל, שאני בכלל לא ארצה לחזור לשם. אבל אני גם לא שלם לחזור כמו שהייתי. לא מצאתי שום תענוג. הכל היה לי קשה". דמעה אחת זולגת לו בפנים, כנראה האחרונה.
"נעזור לך למצוא את הטעם. בנתיים פרה פרה" נפתלי צוחק.
"תודה נפתלי, אתה הצלת נפשות"
"כן אני יודע" נפתלי צוחק "נתראה מחר"
"להתראות" יהודה מרגיש פרפרים בבטן. לא יודע אם זה מהתרגשות או מפחד לפגוש את דבורי. הוא נכנס בחזרה למחלקה.
© כל הזכויות שמורות
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
13 תגובות
מוריה מה יהיה איתך אה??
הכתיבה שלך מטורפתתת
מכניסה חזק לסיפור
מהמםם
וואי ביילוש אוהבת לקרוא את התגובות שלך?
תודה רבהרבה
אהבתי שנפתלי צעק עליו ככה ולא ישר חיבק אותו וזה כצפוי.
?
ואווו
מוריה איזה סיפור!!
והכתיבה שלך מהממת!
תודה לך משי?
מהמהםםםםם
מהממתתתת?
אמאלההה מהמםם!!!
תודה מקררוש❣️❣️
וואי, תקשיבי… אני קוראת את הסיפור כל שבוע וזה מאוד(ותכפילי את המאוד) עוזר לי כל הקטעים האלו בין לבין. "יהודה אני הייתי בעולם השקר הזה. זה לא שווה. אין שם כלום". לוקחת את זה לתשומת ליבי וכנל על הרבה קטעים אחרי בסגנון שאת כותבת. אשמח שתוסיפי עוד קטעים כאלה. כמובן לא עכשיו שיעורי תורה והרצאות אבל כמו שאת עושה עכשיו ואולי עוד קטע… לא יודעת, מהמם!!
תודה רבהה!!!!
אחרים*
ץה אשתדל?
תודה לך! מחזק לשמוע שזה מחזק