שלא לשמה /סיום!

דבורי עוברת בין השולחנות, הפנים שלה קורנות. שייני נגשת אליה.

"דבורי מזל טוב!" הן מתחבקות.

"תודה, ראית את יהודה ודובי?" היא שואלת מתכופפת לילדים של שייני.

"כן, יענקי מדבר איתו". היא קורצת לה. יענקי ויהודה חברים ממש טובים. מיד אחרי הלחיים יהודה נפתח ליענקי. הם לומדים ביחד פעמיים בשבוע. הם יכולים לדבר שעות על גבי שעות על החיים. דבורי ושייני חייבים לעצור אותם בכל שיחה.

"נחשתי". דבורי צוחקת. מלכי נגשת אליה.

"אמא, הצלם קורא לך".

דבורי מסתובבת אל הבת שלה, כמה שהיא יפה וגבוהה. ממש נערה. "אני מגיעה. רק תשימי בבקשה עין על ברכי, היא לא מפסיקה לרוץ וזה מסוכן, תפסי אותה ובואי". היא מרימה מעט את השמלה שלה ולוקחת את פייגי בידיים. מתקרבת ליציאה של האולם. יהודה מחכה שם. יחד עם דובי והצלם. היא מחייכת.

"אני רוצה לעשות תמונה משפחתית. את לא מפסיקה להעלם". הצלם נוזף בה.

"סליחה". היא פשוט מתרגשת.

דובי חוגג בר מצווה. כולם הגיעו להיות חלק מהשמחה. מלכי מגיעה שנייה אחרי עם ברכי על הידיים. ברכי לא מפסיקה להתרגש מהשמלה שלה. דובי מדבר קצת עם יעקב.

"טוב כולם אליי", הצלם קורא להם, "לחייך. שלוש, שתיים, אחת ו…".קליק. כולם מחייכים.

דובי מחייך חיוך גדול. כל המשפחה הגיע. מרגיש כאילו שהשמיים מחייכים אליו בחזרה. הוא לא ילד רגיל. הוא נכה. הוא לא יכול לרוץ. לשחק. ואפילו לרקוד בבר מצווה שלו הוא לא יוכל, אבל הוא חי וקיים. ההורים שלו הסבירו ואמרו לו מלא פעמים שהוא כולו נס. הוא היה חס ושלום יכול למות בתאונה הזאת. עכשיו הוא לגמרי בשמחה שלו, לא חושב על מה שהיה יכול להיות אם…

"יופי. תודה". הצלם מתרגש. משפחה מיוחדת ללא ספק.

יהודה מסתכל על דבורי. ועל הילדים שלו כולם גדלו. מלכי, בני, חני, דובי היקר, יעקב, רחלי, ברכי וגם פייגי הקטנה והביישנית. כולם גדלו והבינו שהם משפחה שונה. הם לא יכולים לצאת לכל טיול או להכנס לכל מסעדה. יש איתם מישהו שונה ויקר פי אלף מכולם, נכה, דובי. אבל הם כולם תומכים בו ועוזרים לו במה שהוא צריך.

דובי אף פעם לא הרגיש לבד. אף פעם לא התבייש לדבר עם האחים שלו על הקשיים שלו. גם אחרי שהוא חזר מהחיידר בפעם הראשונה ובכה על זה שכל החברים שלו שיחקו בכדורגל ורק הוא ישב בצד כי הוא לא יכול לבעוט או לרוץ, הם היו כאן בשבילו. דבורי והוא ניחמו אותו כי הוא שונה, נכה. גם אחרי שהודיעו על תחרות ספורט ודובי בכה על זה שהוא לא יכול לקחת בזה חלק. וכשהוא כבר היה מספיק גדול ועלה לכיתה ו', וכל הכיתה התאכזבה שהם לא ילמדו בכיתות שבקומה השנייה, הוא חזר הבייתה עם דמעות הסביר שהילדים עצובים כי יש להם ילד שונה בכיתה, נכה. ועכשיו בבר מצווה הוא לא ירקוד כי הוא ילד שונה, נכה.

אבל השמחה לא תלויה בשום דבר, גם לא ברגליים. ונכות לא תפריע להם להיות משפחה שמחה.

הילדים מתפזרים, בני ודובי מתקדמים לתוך האולם, דובי מחייך לכולם ומודה להם שהגיעו לשמוח בשמחתו.

דבורי מתקרבת אל יהודה, היא מבחינה בנפתלי ומיכל שמתקרבים אליהם.

"מיכל! נפתלי!" היא קוראת להם.

"דבורי!". מיכל מחבקת אותה, מחזיקה בידה את לאה שלה, הנסיכה שנולדה אחרי ארבע בנים. לאה על שם אמא שלה זכרונה לברכה. נולדה שבוע אחרי ברכי של דבורי.

נפתלי מחבק את יהודה.

"מתרגש, הא?" הוא קורץ לו.

"מאוד!" יהודה מחייך.

"דבורי איזה יפה את! השמלה שלך מהממת!" מיכל מסתכלת על דבורי, היא באמת יפה, עדינה ומפוארת.

"תודה, מלכי עזרה לי לבחור. את צריכה לראות את מלכי היא עוד יותר יפה". דבורי צוחקת.

"טוב מה את מצפה מנערה בת שבע עשרה?" מיכל אומרת ללייקי ללכת עם בת דודה שלה, ברכי.

דבורי צוחקת. נפתלי מתקרב אליה.

"מזל טוב אחותי היקרה". הוא מחייך אליה.

"מזל טוב גם לך אל יקר, יש לך חלק גדול בשמחה הזו״ היא לוחשת לו. נפתלי היה המלאך ששמר על הבית שלה ושל יהודה. "בואו תכנסו פנימה". דבורי אומרת להם.

"אנחנו מחכים כאן למישהו וכבר נכנסים". מיכל אומרת לה. הילדים שלה כבר מזמן נכנסו לאולם.

"בסדר, תזדרזו. דובי עוד מעט מתחיל בנאום שלו". היא קורצת להם ומצטרפת למשפחה ולמכרים שמחכים לה בפנים.

"מתי הם אמרו שהם יבואו?" נפתלי שואל את אשתו.

"הנה הם כאן". מיכל מחייכת וניגשת לשולמית. אי אפשר לזהות אותה. שולמית כבר לא אותה אישה מפוחדת וחלשה, היא כול כולה קורנת.

"שולמית!" היא רצה אליה ומחבקת אותה. שולמית מחבקת אותה בחזרה, יותר חזק. נפתלי מתקרב אל מייקל, לוחץ את היד שלו.

"מיכל איזה יפה!"

"מי שמדברת". מיכל מסתכלת על שולמית, חולצה ארוכה וחצאית אמנם קצרה, אבל חצאית. חיוך אמיתי. בכלל לא אותה שולמית שהכירה בצרפת.

"מה שלומכם? איפה שניאור הזה?" היא צוחקת, מסתכלת מאחורי החצאית של שולמית, הוא מסתתר שם.

"פה". שולמית מחבקת אותו. שניאור נולד אחרי שרה שלהם. בשביל החלאקע של שניאור הם החליטו לטוס לישראל ולחגוג במירון. טימי העדיף להשאר אצל סבא וסבתא שלו, הוא לא רצה לעזוב את הישיבה.

"איזה יפה אתה". נפתלי מחמיא לו.

"הוא לא ממש מבין עברית", מייקל מתנצל בחיוך. "מה שלום הבן של אחות שלך?"

נפתלי צוחק מהמבטא האנגלי. "הוא בפנים, רוצים להכנס?" דבורי לא תסרב.

שולמית מסתכלת על מייקל ואז על ג'ני, היא מהנהנת.

"בסדר". הם מתקדמים. שרה וג'ני מחזיקות ידיים. ומייקל מחזיק את שניאור. הם נכנסים. יצחק מבחין בהם ומסמן להם עם היד להזדרז, דובי כבר מתחיל. מייקל נפרד משולמית ונכנס לעזרת גברים אחרי נפתלי. שולמית צועדת אחרי מיכל. הם מציצות מהמחיצה.

דובי מסמיק, יהודה מתקרב אליו, אריה גם. דובי מתקדם למרכז האולם.

"שלום לכולם", הוא אומר בתוך הרמקול. "תודה שהגעתם עד לכאן לשמוח בשמחה שלי. השמחה הזאת שונה, כי אני שונה". הוא אומר, כולם מסתכלים עליו. דבורי ומלכי דומעות. "אני מוגבל. לא כמו כולם. יותר נכון אני נס", הוא מחייך. "ועם כל זה אני מודה להשם שנתן לי את הזכות להיות ככה. להיות מאושר באמת. לשמוח על כל ההתקדמות הכי קטנה. להודות על כל נשימה. זה לא משהו שמובן מאליו. אני קם בבוקר ואומר מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי, בכוונה, חושב על כל מילה והמשמעות שלה. השם מאמין בי כל בוקר ומפקיד בתוכי את הנשמה שלי, חלק ממנו יתברך". דובי מתרגש הקול שלו רועד.

"הוא מאמין בי שאני אעשה יותר טוב מאתמול. לפני שאני אתחיל בשיחה אני רוצה להודות לרבי ולה' על כל הניסים שחוויתי כשהייתי בן ארבע וחצי. ולהודות להורים היקרים שלי, שאני כל כך אוהב ומעריך אותם על כל העזרה והסיוע במשך השנים. אני מעריץ אתכם. תודה לכל המשפחה שלי". דובי מנגב את הדמעות שלו.

יהודה מחבק אותו. דובי נרגע ומתחיל בשיחה של הרבי לכבוד הבר מצווה.

שולמית דומעת. מה שדובי אמר נגע לה ללב. השם באמת האמין בה כל יום, שתעשה יותר טוב מאתמול. והיא אכן מתקדמת. היא נזכרת בפגישה שלה עם טימי, יומיים אחרי הפגישה איתו, טימי הודיעה לה שהוא מעדיף להשאר אצל אבא שלו לבנתיים. היא נשברה, ומייקל היה זה שעזר לה. חודשיים אחרי הם כבר היו נשואים. ג'ני הייתה מאושרת. ואז גם טימי החליט שהוא לא מעוניין בחיים שיש לו לצד אבא שלו. הוא נפגש מידי פעם עם שולמית וגם עם ג'ני. כשהוא פגש את מייקל, זה הזיז לו משהו. הוא נפרד אחרי שבוע מסטיבן והלך לגור אצל אמא שלו. אצלה.

טל מתקרבת אל דבורי, מחבקת אותה.

דבורי זזה קצת מהמחיצה. "שמעת מה שדובי אמר?" דבורי מנגבת את הדמעות.

"שמעתי. הילד שלך אצילי מאוד. כמה חששנו בעבר מהתגובה שלו כשהוא יגדל". טל מסתכלת מסביבה, כולם מקשיבים לשיחה שדובי מעביר. "לא היה ממה לחשוש".

"אמא, זה עדיין קשה. לא הכל מאחוריו. מאחורינו. אבל אין שום ספק, דובי באמת בוגר".

"נכון". טל חוזרת למחיצה. דובי גמר את השיחה וכולם מוחאים לו כפיים, מנגבים את הדמעות. הרב מדבר קצת ושמחה פרידמן מתחיל בחגיגה.

השירים מקפיצים. היא מסתובבת דבורי נסחפה לריקודים.

גולדי מתקרבת לדבורי, דבורי לוקחת את הידיים שלה והם רוקדות ביחד. מסתובבות ושמחות עד השמיים. דבורי נרגעת קצת. מחבקת את גולדי.

"תודה שבאת".

"לא הייתה לי ברירה". גולדי מחייכת. היא עדיין לא התחתנה והבדידות הורגת את נפשה. הילדים גם כן עצובים. היא ממשיכה בחיים שלה בשניידר. גולדי חושבת על כל שקל שהיא מבזבזת. המצב לא קל.

דבורי צוחקת. גולדי מתרחקת עוד קצת.

"אמא תראי את דובי". מלכי לוחשת לה בחיוך.

דבורי מפסיקה בקפיצות מסתובבת לכיוון המסכים שמצלמים את הגברים. דובי באמצע רוקד עם החברים שלו. הוא שמח ומאושר. הכיסא לא מפריע לו. ואז יהודה והאחים שלו מתקרבים אליו הם רוקדים ומקפצים באוויר. השם בחר לו את החיים האלה. הוא ידע במי לבחור.

דבורי חושבת עוד קצת. ואז מודה להשם על החיים שהוא עיצב לה. מודה על דובי. על יהודה.

ועל החזרה בתשובה.