מה שרואים מכאן… /7
יצאתי מהמזכירות אוחזת בדפי העבודה המודפסים לשיעור הבא. מרגישה כבר את טעם הקפה החם על שפתיי. אחרי כמה שעות לימוד ברצף הייתי זקוקה לו בצורה נואשת והרגשתי הקלה מכך שיש לי כעת שעה פנויה. חלפתי ליד דלת כיתתי הסגורה, מבפנים נשמעו קולות לימוד. המשכתי בדרכי רואה כבר את דלת חדר המורות. ליד הדלת ראיתי את לאה, אחת מתלמידותיי. היא הסתובבה חסרת מנוחה ובפרצוף נרגז.
"לאה, מה את עושה כאן? למה את לא בשיעור?"
"אני לא רוצה להיכנס לשיעורים של המורה הזו משעמם לי ואני לא מסתדרת איתה", אמרה במבט עיקש.
"אני מבינה שלא כל מקצוע הוא מעניין עבורך אבל את יודעת שזה לא אפשרי להישאר מחוץ לשיעור, נכון?" שאלתי שאלה רטורית. אבל לה התשובה לא היתה ברורה.
היא ראתה שאני לא מתכוונת לוותר לה ואז אורו פניה בהברקה:
"אז אולי תוציאי אותי לשיחה אישית?"
המבט המצפה על פניה לא הותיר לי הרבה ברירה.
"בואי נשב כאן", הצבעתי לעבר שולחן ושני כיסאות שעמדו בפינה.
"לאה, את יודעת שזה לא הפתרון, נכון? אני לא אקרא לך לשיחה אישית בכל פעם שהמורה ללשון תלמד".
"אבל אני לא מסוגלת להקשיב לה. זה מעלה בי עצבים בכל הגוף. גם צורת הלמידה וגם הנושאים המעצבנים האלה. את מי מעניין מה השורש ומאיזה בניין זה? איזה שעמום. ומה הקטע בכלל של המקצוע הזה? גם בלי זה אני אדע לקרוא ולכתוב"
"אני מבינה את הנקודות שאת מעלה אבל זו תוכנית הלימודים ואלה המקצועות שמשרד החינוך בחר ואין טעם שנדבר על משהו שאין בכוחנו לשנות".
היא גלגלה את עיניה ונשפה אויר בתסכול.
"אבל יש לי משהו להציע לך. משהו שגיליתי על עצמי ואחר כך גם מהניסיון כמורה. זה משהו שהצעתי להרבה תלמידות בעבר ובדרך כלל זה עובד"
"ללמוד את חייבת. לעשות מבחנים ובגרויות גם אין לך הרבה ברירה אם יש לך רצון להתקדם הלאה למקצוע רציני, רובם דורשים את זה, נכון?"
היא הנידה בראשה. מאשרת את המובן מאליו.
"הרבה יותר קל ללמוד מתוך חיבור לתוכן. לחפש מה מעניין אותך או מאתגר אותך במקצוע הזה ואז יהיה לך קל יותר להקשיב לשיעור. אני לא אהבתי מתמטיקה אבל בשלב מסוים התחלתי להתייחס אל זה כתרגילי חשיבה. כאילו זו חידת היגיון. את מבינה את הרעיון, נכון?"
"כן. זה נשמע נחמד אבל אני לא רואה שום דבר מעניין בחומר המשעמם והמיותר הזה וחוץ מזה שזאת לא כל הבעיה שלי. אמרתי לך כבר שאני לא מוכנה להישאר בשיעורים של המורה הזו. רק מטון הדיבור שלה אני נרדמת. היא מלמדת בצורה ממש מונוטונית והשיעור נראה כאילו הוא לא יגמר לעולם. וגם היא לא סובלת אותי, כל הזמן מעירה לי ולא נראה לי שאכפת לה שלא אכנס לשיעורים שלה. הפוך, היא בטח מאושרת". אמרה את המילים האחרונות כאילו די בכך כדי לאפשר לה לנוע חופשיה ומשוחררת מחובת הנוכחות בשיעורים האלה.
"זה לא משנה אם למורה זה נוח יותר. אנחנו מדברות עכשיו רק עלייך. מה יעזור לך לעשות את מה שאת חייבת" עצרתי לרגע וחשבתי על מה שהיא אמרה.
"בואי תחשבי לרגע אם יש משהו שאת כן אוהבת לעשות. דווקא זכור לי שאת אוהבת לכתוב ואפילו הכנת פעם חידות מחורזות על הבנות".
"כי בשיעורי הבעה זה הרעיונות שלי. הדמיון שלי. אני יכולה לזרום עם המחשבות והרעיונות שלי אפילו אם יהיה נושא שאני פחות אתחבר אליו אבל זה משהו אחר. אני לא מצליחה באמת לחשוב על משהו שמעניין בזה". אמרה ונשענה לאחור בהשלמה.
"יש לי רעיון בשבילך, השיעור עוד לא נגמר, נשארו עוד 20 דקות, כנסי לשיעור ומתוך הדברים שתשמעי תחברי קטע, סיפור, מה שתרצי. זה יכול להיות משפט אחד שיהיה כותרת למה שתכתבי או אפילו מילים מהם תכיני תפזורת, חידון או כל רעיון אחר שעולה לך".
היא קמה ממקומה לאחר שהרהרה בהצעתי
"טוב, אני אנסה. לא יודעת מה יצא מזה"
חייכתי אליה בעידוד "ואם תרצי אני אשמח שתביאי לי לקרוא"
נכנסתי לחדר מורות.
בזמן שבחשתי את הקפה המהביל חשבתי על הדברים שאמרתי ללאה.
על כך שצריך למצוא משהו מעניין במקצוע שפחות מתחברים אליו. נזכרתי שבימים בהם נערכתי לתחילת השנה החלטתי שאין שום סיבה שתלמידות לא יאהבו ללמוד. מלכתחילה האדם נולד סקרן. ילד שואל למה כי הוא רוצה לדעת. לחקור וללמוד לא אמור להיות שלב משעמם, מעיק אלא הפוך.
אז מה קורה באמצע?
החלטתי לנסות להפוך את הלימוד למעניין עבור התלמידות שלי. השתדלתי להכניס שאלות מעוררות ומסקרנות ללימוד. משימות יצירתיות וחקר.
אבל לאחר זמן מה היה קל לחזור למוכר וללמד לפי תוכנית הלימודים ללא יצירתיות ובמיוחד לאור הלחץ הלימודי להגיע להספקים.
כעת, לאחר השיחה עם לאה חשבתי על השיעור שאני צריכה ללמד בעוד…. פחות מרבע שעה.
התיישבתי עם כוס הקפה. הוצאתי את דפי העבודה לשיעור דינים והנחתי מולי.
לקחתי עט ודף ריק והתחלתי לקשקש כמה רעיונות לשיעור אחר. מעניין יותר ומגוון יותר. כזה שגם לבת היצירתית יהיה משהו מאתגר יותר. שמי שאוהבת לחבר תוכל ליישם את החומר דרך הכישרון שלה ושזו שאוהבת לצייר תכין משהו מצויר שמביע את ההלכות הנלמדות בשיעור.
עוד שתי דקות צלצול ויש לי משימות חווייתיות לחזרה על החומר. זה מתאים יותר לשיעורי בית. גם ללמוד את החומר הייתי רוצה שיהיה בצורה מעניינת יותר מסתם להקריא את הסעיפים ולענות על הדף.
לקחתי את התיק כשהצלצול נשמע. את כוס הקפה החצי מלאה רוקנתי. הפעם לא כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה… חשבתי בשעשוע, לא מתחרטת על כך שלא הספקתי לשתות את הקפה. הספקתי דברים יותר משמעותיים.
דפי העבודה שהכנתי נשארו בחדר מורות.
———-
"כל זוג תלמידות מגיש לי שתי שאלות על החומר שנלמד עכשיו בשיעור. כתובנה את השאלות על הרצועות נייר שהבאתי לכן", הצבעתי על רצועות נייר ארוכות שחילקתי להן.
הקראתי את הסעיפים והסברתי תוך כדי הלימוד. ראיתי איך התלמידות דנות בלחש ביניהן איזה שאלות לכתוב.
את השאלות הדבקתי על הלוח וכל בת היתה צריכה לבחור 5 שאלות עליהן היא היתה צריכה לענות במחברת.
את המשימות החווייתיות רשמתי בצד הלוח.
"אלה משימות רשות, מי שרוצה יכולה לבחור אחת או יותר מהמשימות ולעשות בכיתה או בבית".
התלמידות ניגשו למשימות במרץ. נהנות מהשינוי המבורך.
כשהצלצול לסוף היום נשמע היו עד כמה בנות שהמשיכו לעבוד על המשימה שהן בחרו.
לפני שיצאתי מהכיתה לאה ניגשה אלי.
"המורה, את יכולה לקרוא" לרגע חשבתי שזה מהמשימה בדינים אבל אז נזכרתי בשיעור לשון.
"נו, איך היה?"
"נחמד", קימצה במילים. אבל ראיתי על פניה סיפוק.
לקחתי את הדף ונפרדתי ממנה לשלום.
"אה, המורה…" הסתובבתי אליה.
"תחזירי לי אחרי שתסיימי לקרוא, אני רוצה לשמור את זה"
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
מהממת.
תודה על הבלוג הזה.
איזה מורה מהממת את..
ואווו, מדהים ממש אהבתי,
את נדירה! באמתתת!
תודה..
זה הבלוג היחיד שאני קוראת, למרות שאני כבר לא תלמידה וגם לא הולכת להיות מורה
יואווווווווווו למה את לא המורה שלייייייייי??
השיעורים אצלנו ככ משעממים שאני מתהההההההה
אין גיוון או כייף, רק חירבושים בשכללללל!!!!!