שותפות מהסיפורים

אילו שותפות יככבו הפעם?

לפרק הקודם

היי. אני נועם, המלכה של ח'3. הייתי מציגה את עצמי יותר אבל אין לי זמן אליכן, פשוט בואו תיכנסו לסיפור שלי ותראו לבד.

הלב שלי התחיל לדפוק מהר. ראיתי מעבר למדף את הללוש מהכיתה שלי! התכופפתי מאחורי כרית נוי, מוודאת שיהלי לא נמצאת בטווח ראיה. הללוש חיפשה משהו במדף שמולי והמשיכה ללכת לכיוון שלי. אין לי ברירה, היא תראה אותי גם ככה. הסתכלתי בזווית העין לאחוריי, הזדקפתי ומתחתי חיוך גאה. "היי" אמרה הללוש בביישנות. "היי!" קראתי. "מה אחת כמוך עושה בחנות כה יוקרתית? לא מתאים לך!" היא הסמיקה ומלמלה משהו, וכשאני שבעת רצון על שמטרתי הושגה- הוספתי עוד כמה משפטים שנונים- הסתכלתי על המתנה העטופה שהחזיקה, ועיקמתי את אפי עד שהייתי בטוחה שהיא שמה לב. לא שכחתי לבדוק שאמא עם יהלי שומרות מרחק בטוח. ראיתי איך הללוש בולעת את רוקה כמה פעמים, ולבסוף אמרה בקול רועד "ביי.. אני צריכה ללכת". הסתובבה והתקדמה במהירות לקופה, משאירה אותי עומדת נטועה באמצע החנות.  פוווו, היא הלכה.

התקרבתי לאמא ושלחתי אליה חיוך מסכן. אמא נאנחה, "מה יהיה נועם מותק? את לא תוכלי להחביא את אחותך לתמיד." "אבל אמא!" אמרתי ולא המשכתי להגיד את המחשבה שרצה לי בראש. אני לא יכולה שהבנות בכיתה ידעו על יהלי. אם יש בת אחת שיודעת– הלך על המעמד שלי. נשמתי עמוק, למרות שליבי הלם בפראות, והודעתי בהחלטיות: "לי יש סיבות. הן לא משנות בינתיים. אני לא מגלה וזהו."
למחרת, נכנסתי אל הכיתה בראש מורם. מיד ראיתי התגודדות של בנות, הן רכנו סביב בריסטול גדול וכמה טושי ארטליין. כיווצתי גבות בחשד. מה זה? הידיים שלי רעדו קצת, אבל הייתי חייבת להראות שאני בעניינים. "מה קורה?" נכנסתי למעגל. הבנות נבהלו, גלגלו מהר את הבריסטול. כאן כבר ידעתי שזה משהו נגדי. התלבטתי לרגע, אם להילחם או לעזוב אותן לנפשן… אך הלב החליט בשבילי. הוא חייב לשדר עוצמה- אחרת יתפרק.

ליה גמגמה משהו כמו "זה.. סתם, למועדון ילדים שלי.." אבל אני הכרזתי: " המועדון שלך לא מעניין אותי, ובטח שלא השלט הזה!" וצעדתי החוצה מהר. בנס לא נתקעתי בדלת הפתוחה למחצה, כי הדמעות שסימאו את עיניי איימו לזלוג החוצה והייתי חייבת לברוח למקום אחר, למקום בלי אף אחד.
הלב שלי כאב, כאב. למה אני מציגה? על מי אני עובדת??

נכנסתי לחדר השירותים של בית הספר. היה שם אפלולי וקר. ולא היה לי לאן לברוח יותר. הסתכלתי אל תוך עצמי.

את צריכה, צומי, נכון נועם? זה מה שאת צריכה! לעג לי קול קטן.

לא נכון, אמרתי לו, אבל הרגשתי ההיפך.

כל אחד צריך שישימו לב אליו! שיאהבו! לא רק שירוצו עם אחותו לרופאים ופיזיותרפיסטים כל היום, השלמתי את הקול בגיחוך. די, זה בלתי נסבל. יהלי מדרדרת מיום ליום, המצב שלה לא טוב כמו לפני חודש ולא טוב בכלל. הדיבור המקוטע שלה נהיה לא ברור בעליל, וההתקפים השנואים רק מגבירים את תדירותם… נמאס לי!! צעקתי לתקרה האפורה בלי קול. אני כולה ילדה, שצריכה בית חם ואמא פנויה. ילדה מסכנה שמחפשת משמע(ו)ת, הזכיר הקול הקטן. הפעם לא נלחמתי איתו- אני באמת צריכה משמעות! משהו שיוציא אותי מהלופ הזה של: התקף- לא כיף בבית- עיניים אדומות של אמא- אנחות של אבא- אני מוציאה את כל העצבים בכיתה- שונאת את עצמי.

נשמתי עמוק, אני חייבת חמצן כדי לשרוד את המשך היום הזה.

איכשהו גררתי את עצמי החוצה מהתא הקטן. שטפתי פנים והמשכתי כרגיל- כמעט. כל הבנות בכיתה שמו לב שאני 'על אש נמוכה', לא מדברת בקול ומשתלחת כמו תמיד.

***

הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי הביתה, היה את כיסא הגלגלים של יהלי, נע אחורה וקדימה בתזזיתיות. הילדה שמוטת האיברים שישבה בתוכו, אחזה פלאפון והנהנה לתוכו בהתרגשות, סיימה את השיחה.

העיניים שלה נצצו כמו שהרבה זמן כבר לא ראיתי. חייכתי אליה במאמץ והלכתי לאכול, לשכוח קצת מהיום הכואב הזה.

***

למחרת בכיתה, שוב קבוצת הבנות הייתה עסוקה במשהו. משהו גדול. עוד לפני שנכנסתי שמעתי הדי דיבורים- "אבל למה אנחנו טורחות אם…" "לא, היא לא יכולה בדיוק עכשיו לתקוע לנו מקלות בגלגלים" "לפעמים זה כבר ממש מעליב."

לא התאפקתי, ונכנסתי תוך כדי שאני אומרת בקול גדול: "מי שנעלבת ממישהי, מוזמנת לגשת למועצת הצומי והסליחות ולהתחנן שיתנו לה אחת כזו". גל שקט עבר בכיתה, החלפת מבטים. כמה עיניים עם מבע לא ברור ננעצו בי, חלקן המומות, חלקן בזות, וזוג עיניים אחד… הללוש. זיהיתי בהן רחמים. כן, רחמים- שאני כל כך שונאת להיתקל בהם. אבל ראיתי שם גם אהבה. וזה נתן לי כוח למלמל "סורי" וללכת למקומי בצעדים כושלים.

***

דפיקה על הדלת. קמתי מהספה, מניחה את המחשב בצד. בטח זאת שוב השכנה ממול,  אני כבר יודעת מה היא תרצה. היא תקרא לאמא ושוב הן ידברו במשך חצי שעה על התרופה החדשה שאולי תעזור ליהלי… כל היום, יהלי יהלי יהלי. אני יכולה להיות יום שלם על המחשב ולאף אחד לא יהיה אכפת מה אני עושה.

פתחתי את הדלת באיטיות. כשראיתי את העומדת בפתח, עיניי התעגלו בתדהמה.

הללוש! בדיוק היא!

די, הללוש, אמרתי בלי קול. תעזבי אותי. את רודפת אחרי או מה? הספיק לי המפגש בחנות ההיא. די, השם שלך עושה לי בחילה. תעזבי אותי כבר, תעזבי. מה את רוצה עכשיו??

"שלום." אמרתי במין קביעה- שאלה.

הללוש:

נועם הייתה נראית כל כך פגיעה, כל כך בודדה כשהיא פתחה לי את הדלת, לבושה בסוודר ענק ועיגולים שחורים סביב לעיניה, שראיתי בהן בבירור חשש, ותהומות של כאב…

משהו ביציבה- הלא- יציבה שלה אמר לי שיש כאן נפש רגישה שצמאה לאהבה, ליחס. וזאת בדיוק הסיבה שבאתי לכאן.

"מה שלומך, נועם?" שאלתי בלי לחכות לתשובה. היא הפתיעה אותי, וענתה בכנות: "ככה ככה.. קצת משועממת"

"רוצה לצאת לסיבוב בפארק פה ליד? משהו קצר." הצעתי.

"פסדר… אין לי משהו אחר לעשות" אמרה נועם כאילו באדישות. אך אני ראיתי את הזיק שנדלק בעיניה. "תני לי 5 דקות להתלבש ואני באה." היא סגרה את הדלת עד החצי, ואני התרחקתי מעט מהדלת בנימוס המתבקש. לא רוצה לחטט, למרות שבהחלט הסתקרנתי.

חוק מרפי הוא חוק מרפי, ובדיוק באותו הרגע התגלגלה שם אחות של נועם, זו שעד כמה שידוע לי- סובלת מרשימה של תסמונות. לא הזדמן לי לראות אותה הרבה עד כה, ואני די בטוחה שאני אחת מהבנות הבודדות בכיתה שיודעות על קיומה בכלל. היא פתחה את הדלת בחיוך גדול, "חברה של נועם איך קוראים לך?" היא לא הייתה נראית קטנה בכלל. הייתי נותנת לה 12 לפחות. אבל המבט, המבט היה ילדותי ותמים כל כך לעומת הגוף על כיסא הגלגלים. חייכתי. "אני הללוש. איך קוראים לך?"

"יהלי!" החיוך התרחב. יהלי המשיכה ללהג, ואני הייתי לחוצה קצת מהרגע שבו נועם תחזור.

צעדים נשמעו מהמסדרון. כעבור שניה הופיעה נועם. היא נעצרה והחווירה בבת אחת.

נועם:

בלעתי את הרוק כמה פעמים והתאמצתי לא לצרוח על יהלי. למה??? למה היא הייתה חייבת לבוא לפה?? מה היא נדחפת? עכשיו הללוש בטוחה שהמשפחה שלי מעורערת סופית. שאני טיפשה בדיוק כמו יהלי. הלב שלי דפק חזק, ואמרתי בקול נוקשה "יהלי כנסי הביתה. אמא קוראת לך."

יצאתי החוצה ונשענתי על הדלת. הללוש עמדה שם בחיוך נבוך. היא התחילה לומר משהו- "בואי, הבנות כבר מחכ.." עכשיו היה תורה להסמיק. הרמתי גבה, אבל הלכתי אחריה.

הדרך עברה בשתיקה מצידי, ובניסיונות דיבוב מצד הללוש. היא ניסתה לפתח שיחה, לפטפט על דא ועל הא, על פלונית מהכיתה ועל נחליאלי שראינו, ואני לעומת זאת- רק המהמתי מדי פעם, חייכתי קלות כשהיה מתבקש, אבל לא זרמתי בשיחה. לאורך כל השביל המוביל מביתי אל הגינה בעטתי באבן דרך, מנסה להסיח את הדעת ממה שקורה כעת בבית.

רגלינו טבעו בדשא הירוק הגבוה, ועיניי הוכו בתדהמה. ליד אחד השולחנות בפארק ישבו שש חברות מהכיתה, צחקו ומחאו כפיים.

הלב שלי רעד ממש כשהתקרבתי ונגעתי במפה המנצנצת באור השמש, כמו בתוך חלום.

"יום הולדת של נועם! נראה לך ששכחנו?" קראה מרים.

חייכתי מאוזן לאוזן אבל היה לי טעם מריר בפה כשראיתי את שלט הבריסטול הגדול- 'יום הולדת 14 לנועם'.

הללוש:

נועם הייתה מופתעת כל כך, לטובה. היא צחקה וזרמה, המסיבה עשתה לה רק טוב- ולא בניגוד לכך, ראיתי כמה פעמים דמעה בעיניה, כמו גולה כחולה נוצצת.

נועם:

זהו, הן המיסו לי את הלב באמת. נתתי לכל המסיכות ליפול מעליי, השלתי את מחסומי הציניות ונתתי לעצמי לשחרר. להשתחרר.

מה שכמה בלוני הליום מטאליים יכולים לעשות בלב… (מהממים, יש לציין. לחברות שלי יש טעם יותר טוב ממה שחשבתי.)

כולן הלכו כבר, אחרי שאמרתי להן שוב ושוב תודה ואחרי שניקינו הכל ביחד.

רק הללוש ואני נשארנו בפארק השקט. התיישבנו בקצה הדשא, ממוללות אותו בידיים.

"הללוש," התחלתי לומר ולא ידעתי איך להמשיך. "אממ… איך הצלחת? איך הצלחת איתי?" יצאו לי מהפה מילים עילגות. אבל הללוש הבינה, למרות.

"קודם כל נועם, ראיתי בך ילדה אנושית. לא סתם מישהי*, לא הרודנית של הכיתה. ילדה מדהימה שנופלת וקמה כמוני, כמו כולם. והשאר.. זאת רגישות שהתפתחה אצלי. אני מסתכלת על אנשים וקולטת אותם." חייכתי. "כן, שמתי לב לזה…" שתינו צחקנו.

"אבל באמת הללוש," המשכתי, "את הבן אדם היחיד אולי, שנגע בי ממש. שמצליח לפתור את הפאזל המורכב שהוא אני. אני מרגישה את זה אפילו עכשיו," הוספתי באומץ.

"אני שמחה" השיבה הללוש, וראו את זה על פניה. "ואני מרגישה שאת באמת משתדלת, נערה בוגרת שעובדת על עצמה" עיניה הרצינו. "ויש לך על מה, יקירתי." היא לקחה נשימה והניחה יד על הברך שלי. מעבירה אליי את חום גופה.

"אחותך, יהלי, המתוקה והחמודה, לא אוהבת שמתביישים בה. גם אם היא לא אומרת, זה לא עושה לה טוב. אנחנו משדרים דברים אפילו מבלי שנרמוז אודותיהם. ואת, ילדה" הללוש מרפקה אותי וצחקה בניסיון להקליל את האווירה "מגיע לך הרבה יותר! מגיע לך להרגיש ראויה! שאת בן אדם טוב, שאת שווה המון!" סיימה הללוש ותלתה בי עיניים גדולות.

מבטי היה מושפל. בבת אחת חזרה הנימה המרירה לקולי, כשאמרתי- "תאמיני לי, שאני רוצה לרצות לספר על יהלי בביטחון. להיות אחות גאה, לא להחביא אותה יותר. אבל כבר התרגלתי להסתרה הזאת, וגם…" התביישתי קצת להמשיך. "לתדמית הזאת של מלכת כיתה עוקצנית ורעה." קולי התרומם מבלי משים. "איך, איך מורידים את זה ממני? איך אני חוזרת להיות אני?"
הללוש תלתה בי מבט, אוהב ומבין עד מאוד. למשך רגע ארוך שתקנו ביחד. חוסר המילים הזה היה כל כך טוב בשבילי. לא באמת הייתי צריכה שהיא תגיד משהו. חיפשתי נחמה. והללוש החכמה הבינה.

היא קמה מהדשא, הושיטה לי יד והקימה אותי גם. צעדנו לכיוון ביתי, וכשהשתיקה הפכה מביכה, רגע לפני שנפרדנו- היא לחשה: "אחותי הגדולה, היא מטפלת רגשית באומנות, סוג של תרפיסטית כזאת. אף פעם לא סיפרתי לה עלייך או אמרתי בפניה את השם שלך. היא בן אדם רגיש ומתוק שאין דברים כאלה," חייכה, "ונראה לי שתוכלי ליהנות בחדר האומנות שלה. הוא מתאים לך בול, צבעוני ויפה כמוך" הסמקתי. ההצעה הייתה מפתיעה, ולא שללתי אותה מיד. "דברי על זה עם אמא שלך, בזמן הפנוי הראשון שיש לכן יחד. ונועם," עכשיו היא הסתכלה לי עמוק בעיניים, "את יודעת שזה בשבילך, ממש בשבילך. ואני הצעתי לך את זה כי אני יודעת שאת נערה חכמה שלא מתרשמת מסטיגמות. אז, אם את באמת רוצה לעזור לעצמך ולהיות מאושרת, הכתובת כאן."
הללוש הוציאה מתיק הצד התכול שלה כרטיס קטן והניחה בידי, ולאחר רגע משכה אותי לחיבוק הדוק. החום עטף אותי, והצמרמורת שאחזה בי קודם נרגעה. סוף סוף חייכתי, "תודה הללוש! אני סומכת עלייך ואני אנסה, אני מבטיחה לך שאני אנסה!"

שמחה הציפה את פניה של הללוש. "אחותי היא באמת משהו מיוחד. זה יהיה לך שווה כל רגע! אה, ונזכרתי במשהו" שלפה מהתיק עוד חבילה קטנה, כמו קוסמת. עטיפה קטנה ומבריקה, וורודה.

"תפתחי" ביקשה בחיוך. פתחתי את הסרט בעדינות, וגיליתי בפנים קופסת תכשיטים, ובתוכה שתי טבעות כסף, עדינות למראה. "זה מכולנו," אמרה הללוש. בתוך העטיפה היה גם פנקס עם נקודות, עבה ואיכותי. "וזאת מתנה קטנטנה ממני, מקווה שתיהני."

כאן הנקודה שאני באמת כבר בלי מילים, לא יודעת מה לומר למלאכית הקטנה הזאת. איכשהו נפרדתי ממנה, בתחושה שאנחנו קרובות יותר מאי פעם.

הכיף נגמר לעת עתה, והמשימה עוד לפניי- למצוא זמן פרטי ביחד עם אמא, ולסביר לה את הצורך ואת התחושות שלי. ' אולי,' עלתה מחשבה במוחי, 'אולי הגיע הזמן גם לומר לה שאני צריכה יותר יחס? יותר זמן איכות איתה ועם אבא? אולי היא לא שמה לב שקצת הוזנחתי בתקופה האחרונה?'

עמדתי ובהיתי באדנית הפרחים, המומה מהמסקנה של עצמי. 'אולי היא באמת טרודה מכדי לשים לב, ואני צריכה רק לומר לה?' החלטתי. זה הדבר הראשון שאדבר איתה עליו. זה יהיה קשה עד בלתי אפשרי, לומר את המילים האלו, אבל אני חייבת את זה לעצמי.

הסתכלתי על כרטיס הביקור, על המילים "גאיה טיקאל– כשהצבעים מדברים אל הלב". נשמתי עמוק ונכנסתי הביתה, יודעת שהיום הייתי אמיצה יותר מאי פעם, ומלאה ברצון להמשיך להיות כזו.