שולם שולם לעולם

לאט לאט,
אני מגשימה את הרצונות שבי.
אני נותנת להם מקום,
מתאמת איתם ציפיות,
ומלמדת אותם גם לספוג אכזבות.
אני בונה שלב שלב, על יסודות איתנים.
אני משקיעה בעצמי מבפנים.
אני כבר לא כועסת,
ומשתדלת לא להתייאש,
אם משהו הולך לא כמו שהתבקש.
אני יותר ריאלית ומבינה,
שיש דברים שתלויים בסביבה,
ומנגד, דברים שתלויים רק בי.
שאם אני לא אדאג וארים את עצמי,
מי שתפגע זו תהיה רק אני.
אם אלקה את עצמי על כל מה שקורה,
לא אוכל להתקדם ולצמוח מזה.
שאם אהיה מאוכזבת מעצמי בלי סוף,
גם מהסביבה לא אצליח לאסוף
הגשמות ורצונות שמהם אני מצפה.
אם את עצמי אני שופטת בחומרה,
איך אוכל להבליג על חוסר התאמה
בין הציפיות שלי לאכזבת הסביבה?
כי אם מעצמי אני לא מרוצה,
איך אהיה מרוצה מאחרים?
כי אם אני לא מושלמת,
הם בטוח לא מושלמים.
שאם בתוכי יש תהום פעורה,
כל מה שייכנס אליה ייבלע.
במקום שאותי זה ירים,
אני אהיה יותר מרוסקת מבפנים.
אז, לאט לאט,
אני משלימה
עם הרצונות שלי
ודרכי ההגשמה.
עם האכזבות –
שמחכות תמיד בפינה,
שלפעמים פוגמות –
באופטימיות השלווה.
אני משלימה.
אני נהיית שלמה.
עם עצמי.
בעצמי.